הכל התחיל בשיחת טלפון לאיתי.
כהרגלי בימים מטורפים אלו פתחתי במשפט המפתח שלי, "נמאס לי
מכולכם, פשוט נמאס, אי אפשר איתכם יותר".
איתי שתק שתיקה ארוכה ולבסוף ענה, "טוב את יודעת מה, אני אעלה
את זה לנציג".
"איזה נציג?" שאלתי בגיחוך, איתי ענה ברצינות שלא אופיינית לו,
"הנציג שלנו, בישיבות שאנחנו עורכים, באמת איילת את לא קוראת
עיתונים?".
"טוב אז אני לא קוראת עיתונים, מישהו באמת יכול להאשים
אותי?".
איתי ידע שאני צודקת אז הוא נרגע והסביר לי, "כל יום רביעי
בשעה עשר בלילה יש ישיבה אזורית שלנו, ולאחר מכן הנציג מעביר
את כל הבעיות העיקריות לבוס הגדול".

אכן אני לא קוראת עיתונים, והדבר היה חדש לי, החלטתי שאני
חייבת לברר את העניין, מכירים את המשפט "הסקרנות הרגה את
החתול"?

הגיע יום רביעי, לבשתי את הג'ינס הישן הדהוי שלי, סווטשירט של
אחי הגדול, להסתיר את הקצת שיש, אספתי את שיערי הקצר והכנסתי
אותו לכובע שחור.
וזהו, זה היה השינוי שלי לגבר, טוב ברור שלא הייתי גבר משכנע,
ואם היו באמת מסתכלים אז היו רואים שאני אישה, אבל אם בתור
אישה אני לא מושכת את תשומת ליבם של המין הגברי אז בתור גבר
בהחלט שלא. תפסתי לי כיסא בפינה וחיכיתי שתתחיל הישיבה.
ובדיוק בשעה עשר נהרו לתוך אולם ההתעמלות של התיכון העירוני
מלא גברים, מכל הגילאים, תיכון, חטיבה, צבא, בוגרים למיניהם
ואפילו כמה קשישים עם הליכונים. זיהיתי מלא בנים, שהיו איתי
בתיכון, שאיתי בצבא, אפילו כמה ידידים טובים שלי היו שם.
ואז עלה ראש העיר לבמה, נו מה ציפיתם? נבחר לראשות העיר והוא
גבר, אז למה לא?
הם דיברו על תרוצים שונים שמספרים לנשים, על מחמאות, דברים
בנאליים ביותר, על המראה החדש שהם מחויבים לאהוב ועוד דברים
מרתקים. למזלי הבאתי איתי פנקס קטן, ורשמתי כל הערה והערה.
בשלב מסוים זכות הדיבור ניתנה לגברים בקהל, חלק שאלו שאלות,
ביקשו עצות, ואז שמעתי את קולו של איתי.
"איילת לא מרוצה מאיתנו, נראה לי שבקרוב נאבד אותה לטובת הצד
השני".
לא האמנתי, הם העלו את שמי בישיבה, הסתתרתי טיפה יותר מתחת
לכובע השחור שלי, אולי בכל זאת מישהו יזהה אותי פה.
נשמעו כמה צעקות מהקהל, חבר שלי לשעבר צעק גם כן "היא מורדת,
היא מסוכנת לנו, עדיף שהיא תעבור!"
"שקט!" צעק ראש העיר, "אני אטפל בעניין, אני אשלח את אנשיי
לשטח, אסור לנו לאבד עוד בנות!".
לאחר עוד כמה נושאים, הישיבה כמעט הגיעה לסיומה, אנשים החלו
לנהור החוצה, וגם אני הלכתי במהרה לביתי, מקווה שלא יבחינו בי
בין כל הגברים.

כל הדרך הביתה חשבתי על דבריו של ראש העיר, מה זאת אומרת הוא
יטפל בי? ישלח את אנשיו? אני צריכה להתחיל לפחד? החלטתי לפקוח
עין לכל דבר חשוד בזמן הקרוב.

למחרת נפגשתי עם חברות לקפה, לא סיפרתי להן מה ראיתי, פחדתי
לחשוף גם אותן לזה, לא רציתי לסכן אף אחת אחרת.
היה שם איזה מישהו שחייך אליי, אבל זה לא ממש רלוונטי לסיפור.

כמה ימים לאחר מכן, יצאנו לאכול גלידה בעיר, והפעם מישהו בא
אליי וביקש את מספר הטלפון שלי, הוא נראה נחמד אז נתתי לו.
באותו סוף שבוע אפילו יצאנו.
בחודשים הבאים יצאתי כל סוף שבוע עם מישהו אחר, לפעמים אפילו
באמצע השבוע.
לא ממש התעניינתי באף אחד מהם, על אף מראם המושך.
עד אותו אחד.
הרגשתי כאילו שהוא קורא אותי כמו ספר אהבה מרגש. הסתחררתי
ולאחר כמה פגישות אפילו ישנתי אצלו, אני לא ישנה אצל גברים
בדרך כלל, אני מרגישה יותר בטוחה במיטה שלי.
בשנה שחלפה לה עשינו חיים משוגעים, נהניתי כל כך ששכחתי מי
אני, היכן אני ואת שנאתי לגברים לא הזכרתי יותר, על אותה ישיבה
לא חשבתי בכלל.
עד לאותו היום.

זה היה יום רביעי, אני והוא רבנו, ראיתי אותו מתחיל עם בחורה
אחרת, השתגעתי פשוט, לא האמנתי איך הוא יכול לעשות לי את זה,
רבנו במשך שלוש שעות רצוף ולבסוף יצאתי בסערה מביתו ורצתי
לביתי.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הרבצתי לקירות, בכיתי כמו מטורפת
ולפתע נפל עליי פנקס מלמעלה, הוא כנראה התחבא מעל הארון, זה
היה אותו פנקס, שבו רשמתי הערות בישיבה.
נזכרתי בישיבות של הגברים, והחלטתי ללכת לבדוק מה התחדש שם,
אולי אפילו הוא יגיד משהו עליי, יבקש עצה איך לכפר על מעשיו.

נכנסתי לאותם מכנסי ג'ינס, לאותו סווטשירט ואותו כובע,
התיישבתי באותו כיסא אחרון שישבתי בו אז.
הישיבה התחילה בשעה עשר בדיוק, ועל הפרק עמדו אותם נושאים
בנאליים כמו אז.
ולקראת הסוף הוא אכן דיבר.

"יש לי עדכון בנוגע לאיילת".
"כן, מה הפעם?", ענה ראש העיר בחוסר סבלנות.
"אני מתפטר, אני לא יכול יותר".
ראש העיר גירד בראשו.

"טוב, ניסינו".

מוקדש לאיתי, שהבטיח להעביר את טענותי לנציג.