|
הם עולים כאדים על חלונות
את החושים מערפלים
כסחרחורת של גבהים
עיניים מזגגות
ואת הלב משמחים
אני אוהב את ההרגשה
ואת הריח המשכר
כשהיא ממלאה חדרי בטן
בתוכי.
ואז אני פוצח בשיר
משחרר כל סודותי
וחוזר על הפזמון.
"אהבה היא שכרון
עד בוא הפכחון"
"יין ישמח לב אנוש
עד שמתחיל הכאב ראש"
כנגד זה אין לי פתרון |
|
|
ענק אחד מכוער,
ממש מפלצת,
אכזר, רע לב
ושמן כמו חבית,
היה מתנפל על
כפרים, משפחות
חוטף לו - ואוכל
לצהריים ילדים
בכפית.
והייתה לו אחות,
ענקית - אבל
פ'סדר.
כלומר רחומה,
נחמדה, לבבית.
"איך אתה לא
מתבייש???" צעקה
על אחיה, "לאכול
ככה ילדים
בכפית?!"
התבייש הענק, כי
הבין שזה לא
בסדר, והחליט
מעכשיו אחרת
להתנהג. ובאמת,
הוא שינה דרכו
לגמרי - ואת
הילדים הוא אוכל
עכשיו במזלג. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.