אני שוטפת כלים ומרגישה את המים החמים עוטפים את הידיים שלי
לאט, לאט... וכשאני רוחצת כלים אני מביטה מהחלון ואני רואה
סתיו. אומרים שסתיו זאת עונה של געגועים.
מי יודע מה אתה עושה עכשיו.
אני לא יודעת למה זה איכפת לי כל עיקר, אחרי שמחקתי אותך
מהחיים שלי...
איך יכולת להגיד שאני לא חסרה לך? לא מכירה אותך? אחרי כל
הימים.
כשמתגעגעים הרגעים הקשים נשכחים, כל מהמורה שהיתה לנו בדרך
נראת כמו חלק מדרך ארוכה למטרה, שנהיה ביחד.
אני ערומה, אני עומדת להכנס לאמבטיה אבל שכחתי את זה כבר.
אני לא יודעת כמה זמן כבר עמדתי פה והתחיל קצת להיות לי קר אז
קמתי מהריצפה וניגבתי את הדמעות לאט. כשעצוב לי אני עושה הכל
לאט וכבר שכחתי מספורט, הענין ניכר בגופי.
אני הולכת לבית ספר לאט, הרוח נושפת לי בצוואר ונעשה לי קצת
קר, פיזרתי את השיער ונתתי לו לכסות לי את הצוואר כמו בחורף
שעבר לפני שהכרנו בכלל.
אני זוכרת את ההתחלה...
אני מדברת בטלפון, מישהו מספר לי משהו חשוב אבל אני לא מקשיבה
כבר כי הראש שלי נודד למקום אחר, לאותו מקום שבו עמדנו
והתחבקנו ואתה שמת את הראש על הכתף שלי והעברת לי יד על הגב.
"את מקשיבה?"
לא במיוחד...
אני מתמתחת עד שאני מגיעה לאטב האחרון, מורידה ממנו גרב,
סיימתי להוריד כביסה עכשיו. אתה אף פעם לא עושה שום דבר בשביל
לעזור בבית...
5 לפנות בוקר, אוסטריה. התעוררתי משום מה ומשהו לקח אותי אל
החלון. אגם משתרע מול עיני, התחלה של זריחה, הרים, ירוק. ארץ
קרה ועוד אתה במחשבות שלי. מתי תלך כבר.
"אני לא מרגיש צורך להפרד ממנה".
זרקתי את הדברים שלך לזבל בלב דואב.
מה איתך עכשיו, מה איתך עכשיו?

and i, i dont."
didn't think
we'd end up like
like this"