אולי אני לא מכיר הרבה אנשים, אבל דבר אחד אני יודע על בני אדם
והוא שכמעט ואין מישהו שבאמת מרוצה ממה שיש לו. בארצנו הקטנה
יש כמה קבוצות אנשים שלא מרוצים ממה שיש להם וגם קבוצה אחת של
צדיקים שגם להם יש תת קבוצות: עניים שממשיכים לתרום למרות שאין
להם ואלוהים יפצה אותם בעתיד, והעשירים שמרוצים ממה שיש להם
ובגלל זה הם תורמים, שגם הם בטח יקבלו פיצוי למרות החיים
הטובים שיש להם עכשיו.
אבל אני לא אדבר על הקבוצות האלה כי מה כבר יש להגיד עליהם?
שהם נשמות טובות? אם אנשים היו אוהבים לשמוע דברים כאלה היו
מפרסמים בעיתון רק על חתולים שהורידו מהעצים וכאלה...
אז נחזור לעניין הקודם, כמו שאמרתי, יש כמה קבוצות עיקריות של
אנשים שלא מרוצים ממה שיש להם:
יש את האנשים העניים, שבקושי יכולים להאכיל את הילדים שלהם,
שלא נשמע עוד על כאלה. להם באמת יש סיבה לא להיות מרוצים.
יש את הקבוצה שלי, שגם היא לא משהו אבל בסדר, לא נרחיב.
ויש את העשירים האלה, המפוצצים בכסף, הטחונים, אלה שחנוקים עד
למעלה, מנגבים ת'תחת עם שטרות ואם השולחן לא יציב שמים שקלים
מתחת לרגל... אלה שצריכים לסתום ת'פה, אבל מרוב שהראש שלהם
למעלה כי הם יושבים על ערמה ענקית של כסף, הם רק רוצים עוד. גם
כן בני זונות (הרי הן מרוויחות לא רע ללילה), שישרפו כל אלה
המניאקים, קמצנים שלא תורמים שקל לעניים מסכנים ואומרים להם
ללכת לעבוד. כוס אימכם הפתוח אלף פעם, למה ראיתם בזמן האחרון
חדשות שאתם יודעים כמה אלפי עובדים מפוטרים ממפעלים בגלל המצב
במשק? ראיתם את כל הקיצוצים שעשו בממשלה שאין מספיק תמיכה לכל
הנזקקים? יא חראות! לכו לקרוא קצת תנ"ך ותלמדו קצת ערכים ודרך
ארץ, גם כן מתרוממים מזדיינים בתחת, לא שיש לי בעיה עם הומואים
אבל זה כבר הרגל מחבר שלי ההומופוב גדי, שסבל מהטרדה מינית
במועדון ע"י איזה נושך כריות חרמן.
ועכשיו בלי להמשיך להרחיב יותר מידי, אני אספר לכם למה אני כל
כך שונא את האנשים האלה, ולא כי הם טחונים שלא מעריכים מה שיש
להם ולא מסתכלים שנייה למטה על אנשים שיסתפקו אפילו במאית ממה
שיש להם, אלא בגלל מה שאחד מהבני-אלף האלה עשה לי.
אני עובד בגננות, ולא כי אני אוהב טבע והחלום שלי הוא לעשות את
הארץ שלי ירוקה ומטופחת יותר, ממש לא... אני עובד בגננות כג'וב
הכרחי שאימא שלי עזרה לי למצוא, אחרי שפיטרו אותי כמקליד בבית
הוצאה לאור. נכון, גם שם לא הרווחתי הרבה כסף, אבל זה היה מקום
התחלתי ממש מושלם בשבילי- גיא בלום, טרום סופר צעיר בגיל 23,
מפרסם עד כה סיפורים באתר היצירות "במה חדשה" ומקווה להתפתח
ולהתפרסם בעקבות ספרי הראשון "שטן בחסות אלוהית". מה שקרה הוא
שבגלל שעבדתי במקום שכזה חשבתי שאולי אוכל לכרוך את הספר לפחות
בשבילי, והמנהל שלי, מר פוגלמן הזקן הזה, ראה אותי ופיטר אותי
על המקום, על "החוצפה שהייתה לי לכרוך ככה ספר, באיזו רשות
ובאיזה כסף". ניסיתי לדבר איתו ואמרתי לו שאשתו שהייתה פה
קודם, שמעה שאני מנסה להוציא את הספר לאור ואמרה לי שאני יכול
להוציא כרך אחד על חשבונה וברגע ששמע את זה בכלל התעצבן והעיף
אותי משם. אני אמרתי את האמת, אבל כשאשתו רואה אותו כועס בגלל
משהו שהיא גרמה לו, היא ישר משקרת, והוא מאמין לה, לא משנה אם
גם כל העולם יבוא עם עדויות וראיות נגדה. גם כן זקן שחושב
שמישהי כמוה לא נמצאת איתו רק בשביל הכסף.
אבל גם אם לא קיבלתי ממנה אישור, כאילו כמה זה כבר עולה לו?
משלם לי כמעט שכר מינימום, כשאני עובד פה כבר שנה וחצי, שהוא
מרוויח מיליונים ולא יכול לתת לי בונוס קטן שאשתו אישרה?!
חתיכת אגזוזן מסריח, לך חפש מי יקנה לך וזלין! וכן, אם לא
הבנתם, אני מהאנשים שנוטרים טינה.

בוקר יום א', השמש זורחת, הציפורים מצייצות, ריח פריחה באוויר
שנמוג כשאני וגדי עוברים עם החליפות המסריחות מדשא קצוץ, מכל
עבודה קודמת שהייתה לנו. הלכנו למקום עבודה הראשון שלנו להיום
בגינה של נחמה ברוקשטיין, לקוחה קבועה של פעם בחודש.
"לאן המקום הבא שאנחנו הולכים אליו"? שאלתי את גדי תוך כדי
גירוף הגינה.
"איזה בית גדול אחד, הייתי בו רק פעם אחת לפני איזה חודש וחצי,
כשאתה היית חולה."
"אה, סבבה." אמרתי, מקווה שלא תהיה לנו יותר מידי עבודה.
אחרי שסיימנו עם הגינה של נחמה, נסענו לכיוון השכונות של
העשירים.
"טחון זה, מה"? אמרתי, "הוא נתן לך טיפ גדול פעם קודמת"?
"לא הבן זונה חנוק ולא נותן טיפים בכלל, אפילו על עבודות שהוא
לא ביקש ממני לעשות."
"גם כן העשירים האלה, שישרפו, כאילו מה הוא היה עושה עם הטיפ
הזה? בטח היה מוציא אותו על עוד איזו קופסת סיגריות."
"אם הוא מתקמצן שהחיסכון ילך לתרופות."
"עם כל החסכונות שלו הוא יכול היה לפתוח בית מרקחת."
"זה הבית." גדי נעצר פתאום עם האוטו והצביע לי על וילה ענקית.
זה היה אחד הבתים הכי גדולים שראיתי בחיים שלי, ממש עצום
במימדיו.
"עם כזה בית הוא לא נתן לך טיפ"?! אמרתי לגדי המום.
"חכה עד שתראה את הגינה, או ליתר דיוק אחו." הוא אמר ושנינו
נכנסו פנימה.
הגינה הייתה ענקית, משהו שייקח לנו לפחות 5 שעות אם לא יותר,
והיה גם הרבה מה לעשות בה.
צלצלנו בפעמון ופתחה לנו ילדה בת 10 בערך. "מי אתם"? היא
שאלה.
"אנחנו הגננים, אבא או אימא בבית"? גדי שאל אותה.
"רק שנייה." היא אמרה והסתובבה לרגע."אימאאא" היא צרחה.
"מה מתוקה"? נשמע קול מוכר מהחדר השני.
"הגננים באו, בואי לפה." הילדה אמרה ולאחר כמה שניות הגיעה מי
אם לא אשתו הכוסית של הבוס הקודם שלי. אישה בתחילת שנות ה- 30,
בלונדינית עם עיניים ירוקות בוהקות ותחת מהסרטים, אין ספק שאין
לה מה למצוא במר פוגלמן הזקן.
הבית של מר פוגלמן???(כן, רק עכשיו ירד לי האסימון).
"אתה"? היא שאלה אותי מופתעת.
"כן אני, למה סידרת לי עבודה יותר טובה כשגרמת לפיטוריי ללא
רחמים"? אמרתי לה בעוקצנות.
ברגע שסיימתי את המשפט, מר פוגלמן הזקן נכנס לחדר ושאל "הגננים
כבר הגיעו"?
אשתו הצביעה עם ידה עלינו וכשקלט אותי מר פוגלמן אמר לי בלעג:
"כאן אתה עובד אחרי שאתה יוצא ממקום עבודה כמו המשרד שלי,
כנראה באמת היית לא יוצלח."
אני גם אמור לספוג את החרא הזה? עוד מילה אחת כזו שלו ואני
הורג אותו.
"אתם רוצים שנעבוד על הגינה שלכם או לא"? אמרתי בעצבים.
"כן, כן, בטח, אל תתייחס אליו, בואו איתי." אשתו אמרה לנו
והתקדמה לכיוון הגינה.
"קושקוש, ואל תשכח לקחת את הכדור שהשארתי לך על השולחן עם הכוס
מים, הרופא אמר 3 פעמים ביום לפני האוכל." היא צעקה למר
פוגלמן. ואני חייב לציין - איייכס!
"או.קיי זה החלק שאני רוצה שתעבדו עליו, רק הגינה הקדמית, טוב?
אם יש בעיות אנחנו בבית." היא אמרה והחלה ללכת לכיוון הבית.
"טוב בוא נתחיל לעבוד." אמרתי לגדי ולקחנו את המגרפות.
אחרי חצי שעה בשמש קלטנו לפתע סלע ענק בחלק מסוים בגינה.
"אנחנו אמורים להזיז אותו?" גדי שאל אותי.
"לא יודע, אני אכנס הביתה לשאול אותם." אמרתי ורצתי לכיוון
הבית.
נכנסתי לבית שבהתחלתו היה חדר האורחים. הם לא היו שם. התקדמתי
לכיוון חדר מסוים שהיה נראה גם כמו חדר אורחים אבל היה בעצם
שונה לגמרי. ממנו היו מדרגות למעלה ובצד כניסה לחדר משחקים
שכזה. ראיתי גם שירותים, אבל הם לא היו באף אחד מהמקומות ההם.
אחרי זה ראיתי בקצה מסדרון שיש ואור אז הלכתי לשם וראיתי שזה
המטבח, אף אחד גם לא היה שם. הייתי צמא אז בדקתי שבאמת אין אף
אחד וחיפשתי בארונות כוס. הארון הראשון שפתחתי היה של תרופות
והייתה צנצנת כדורים פתוחה.
"יופי, אני רואה שהחסכונות באמת הלכו על תרופות, בוא נראה מה
החרא הקטן הזה לוקח." לקחתי את הקופסא שידעתי שאשתו אמרה
שהרופא ביקש. "רעיל?! משפיע תוך 3 שעות, מה לעז... אז זה מה
שהבת זונה מנסה לעשות..." יצאתי מהמטבח וחיפשתי את היציאה כדי
לספר לגדי אבל לא מצאתי אותה. יצאתי מדלת שנראתה כמו הדלת של
היציאה החוצה אבל היא הובילה לגינה האחורית.
ברגע שיצאתי ראיתי את מר פוגלמן בחצר ענקית משקה צמחים
ובהתעמקות קצת יותר גדולה ראיתי גם איזה צמחים.
"בגלל זה אתה כל כך עשיר? חתיכת... עכשיו אני מתקשר למשטרה
ומדווח להם על השדה מריחואנה שהצמחת פה"!!!
"לא, לא, אני אתן לך מה שאתה רוצה, מה שאתה רוצה רק אל תסגיר
אותי למשטרה"! מר פוגלמן התחנן פתאום. מעולם לא הרגשתי כל כך
רב עוצמה.
"כל מה שאני רוצה"? שאלתי בחיוך שטני.
"כל, כל מה שאתה רוצה!" הוא כמעט בכה.
"תגיד, למי אתה מוריש את כל הנכסים שלך?" שאלתי אותו לפתע.
"לאשתי כמובן." הוא ענה מבולבל. בת זונה מזדיינת, והיא רק מנסה
לקצר את התהליך, אני כבר אראה לשניהם מה זה.
"לא מהיום"! אמרתי לו. "מה שאני רוצה זה שאת כל הנכסים שלך אתה
תתרום לעמותה שמחלקת כסף ואוכל לנזקקים ו..."
"ו..מה"? הוא שאל בפנים חמוצות.
"ושלי תוריש את בית הדפוס!" אמרתי בניצחון.
"בסדר אני מסכים רק שלא תסגיר אותי למשטרה." הוא אמר מאוכזב.
"אני רוצה לראות אותך מתקשר לעו"ד שלך עכשיו!" אמרתי בציווי.
"עכשיו, הינה עכשיו אני מתקשר." הוא אמר ולקח את הטלפון.
תוך כמה דקות וכבר הכול היה מסודר. העו"ד שינה לו את הצוואה,
המום אבל בלי יתר התנגדות.
"הינה." הוא אמר, "עשיתי את זה, מרוצה? עכשיו לא תתקשר
למשטרה"? הוא שאל.
"כן אני מרוצה, ולא אני לא אתקשר למשטרה." הוא לא יודע אבל עוד
מעט אשתו שתהיה באמת מופתעת רק אחרי ישיבת הצוואה תתקשר
לאמבולנס.
"טוב אז אני מניח שאני אלך עכשיו, תודה, ותמסור ד"ש לאשתך."
צחקתי.
אחרי חיפוש קצר מצאתי את הדרך החוצה שמח ומרוצה.
"נו? מזיזים אותו או לא?" גדי שאל אותי.
"בוא, אנחנו סיימנו להיום." אמרתי לו.
"ומה עם הכסף"? הוא שאל בפליאה.
"אל תדאג לכסף." אמרתי בחיוך.

בוקר יום ב', השמש זורחת, הציפורים מצייצות, ריח פריחה באוויר
שהפעם אנחנו מריחים בלי להפיגו, בדרך לעיתון.
"מה כל כך חשוב בלקרוא עיתון הבוקר? לא אתה אמרת תמיד שעבודה
יותר חשובה"? גדי שאל אותי בתמיהה.
"יש לי תחושה שהיום יהיה משהו מעניין בעיתון." אמרתי לו.
לקחנו לנו "מעריב" ובשער הופיעה כותרת בצד: "בעל בית דפוס
מיליונר נפטר אתמול מהרעלה."
"זה לא הזקן הקמצן שהיינו אצלו אתמול"? גדי שאל אותי.
"כן, אני חושב שזה הוא, כן יצחק פוגלמן."
"מגיע למניאק הזה, זה סופם של כל הקמצנים. וואו ניחוש טוב,
הפעם הראשונה מזה שנים שאני קורא משהו והוא באמת משהו טוב."
"אל תדאג, בקרוב יהיו לך הרבה דברים טובים לקרוא, בקרוב יצא
איזה ספר "שטן בחסות אלוהית" נשמע לך טוב"?