אני יורד לי אל הרחוב.
הרחוב, רחוב
הולנדי.
מבטי אנוש מכתרים אותי.
להבות איבה במעגל
מחוללות במחול שדים בלתי פוסק,
רודפות אותי, דוחקות
אותי מכאן הלאה.

באין אנשים אין רחוב.
אני נרדף אל האינרחוב,
פינת האר"י מצפת.
לשם לא יפלשו המבטים.
(המביטים גם כן לא)
ממלכה משלי בפינת האינרחוב.

גם כשאני מגולח הם עדיין רודפים. הזיפים
נשארו מאחור יתר גופי איתי.
מתמתח, מתגנב, מלהטט בין חוטי מבטים
מתוחים כגידי רגלי השועטות הרחק משם.

האינרחוב נעלם,
אל הרחוב אני לא חוזר.