בלילות בהם הכוכבים נעים
אל המדבר האין סופי
הלוהט בקרחוניו הקפואים
שביום נצבעים בצבעים עזים.

בלילות אלה גוברים געגועי
נחלי ורידיי מגבירים את זרימתם
ואת רחוקה יותר מתמיד
כמרחק בין מציאות להשתקפות.

כשהשמש פורחת והצללים נמוגים
הלב מצלצל בפעמונים של סתיו
אני מתעורר אל בין זרועותיך
במיטה סתורה.

בזמנים של שעות בין הערביים
בין אורות גוועים וצללים מתארכים
מתנהלת מלחמה בין מזרע לישימון
מתערבלת המציאות בדמיון
והלב מתגעגע ואוהב.