כותב פתאום עלייך. לא אודותייך, אלא עלייך, על גופך, על עורך.
עם עט דק מדביק בך קווי דיו, כותב עלייך שיר חורט, שיר עם
שורות קצרות ומשלימות. ואת טוענת שזה מדגדג ולא יודעת שבעצם זה
כואב לך. כשתקראי את השיר יהיה לי יותר קל כי תביני, אולי אז
אני אברח.

הילדה הזו חיית טרף. העיר הזאת תטרוף אותך גם כן. היא שורטת
במורד הגב, ויש לה ציפורניים ארוכות כאלו צבועות בלק שחור, וזה
כואב וגורם לך להרים את הצוואר, אבל בו בזמן גם טוב כשאתה גומר
בתוכה. והיא נושכת. לא חזק מדי, אלא בחוזק מתאים כדי שיהיה לך
נדמה שזה כואב כשבעצם - זה רק מדגדג.

פיתחתי את התמונות הלילה, אור אדום בוהק ועז, כמו בחדר שלך, רק
שכששכבנו היה חושך. אבל עכשיו את שם, אולי לבד ואני - אני
בהחלט כאן לבד. לבד עם התמונות. אני תולה אותך לייבוש על חוט
כמו כביסה רטובה מהמרפסת, והן לא מטפטפות לי אף פעם. בתמונה
הראשונה מופיע ילד במדרגות, רץ עם הרגליים הקטנות שלו, לא מודע
מספיק אף-פעם. בתמונה השנייה זו את, מחייכת כשמאחורייך ציור
שלך. תמיד יש לך מראה אכזרי גם כשאת מחייכת חיוך רחב. אמרתי לך
להפסיק לשים שחור בעיניים. למרות שזה משתלב טוב עם האור האדום.
התמונה השלישית נשרפה לי. כששכבנו היה חושך.

ירדתי מפתח הבניין ישר למונית שחיכתה לי, כי הייתי צריכה להגיע
עד אלייך עוד הלילה לפני שתירדם. כשסגרתי את הדלת הקצה של
השמלה נתפס לי וחלק ממנה נשאר בחוץ, צעקתי לנהג שיעצור כי הוא
כבר השתלב בתנועה וסובב את הראש אחורה וראה רק אותי ממול
מכונית עכשיו אני כאן. לא הגעתי אלייך אף-פעם.

יש לך קרחת. וזה נחמד. אפשר לשבור ביצת עין על הקרחת שלך והיא
תנזול ישר למטה. ממש חלקה הקרחת שלך. אפשר ללקק אותה אבל רק
בתנאי שניקית את הביצה קודם. אפשר לצייר לך עליה בצבעים יפים
או לתת לילד לשחק איתה. אבל אני לא רוצה את זה, לא לא. לנשק.
לנשק ולהעביר יד.

פחדתי לעלות לרכבת. האורות מסנוורים עכשיו דרך החלון, חושך
בחוץ ואור עמום בפנים, כולם כנראה ישנים. פחדתי לעלות לרכבת.
רעש של שקשוק ברזל על מסילה מרובת-שנים, ורעד תמידי ברגליים כי
נסיעה ברכבת היא אף-פעם לא נסיעה חלקה. פחדתי לעלות לרכבת.
חלון גדול ואטום מדי, חבל שאני לא יכול לפתוח אותו אז לפחות
אני נצמד אליו עד כמה שאפשר. הוא קר. כנראה שהלילה בחוץ גם כן
קר. אבל בפנים חם.

סוף הלילה כבר מאחורינו אבל הבוקר עדיין לא הגיע. מכירה את
הזמן הזה? זוכרת אז ששכבנו לישון בשדה בלילה כזה? התעוררתי
בשעה ההיא, פוקח עיניים לשמיים שעדיין לא החליטו להתעורר
לגמרי, וטל נזל לי לאט על הרגליים, מדגדג טיפ-טיפה, לאט-לאט.
רציתי לזוז, לנער את הטל, לנגב את הרגליים, אבל את נשענת עלי
ולא יכלתי לקום. הסתכלתי עלייך, הילדה הכי יפה בעולם, ישנה
איתי בעיניים עצומות בשלווה, הבטתי בך ואת לא היית שלי, וכל כך
כאב לי בפנים עד ששכחתי את הדגדוג.



3.8.99 2:08