כל ימיה רצתה יוליה להיכנס חזרה לרחם של אמה ולהיוולד מחדש.
"יש תור", היו אומרים לה תמיד, "חכי בסבלנות". ויוליה למדה
לחכות בסבלנות ולא להתלונן ולא לדרוש יותר מדי, כי ידעה שזה לא
יעזור.
כשהלכה פעם לאיבוד ובמשטרה ביקשו לקבל את תיאורה אמרה אמה:
"קשה לתת עליה סימנים", ואז כתבו: 'אבדה ילדה בצבע בז',
וכשהוחזרה מן האיבוד הלכה לשטוף את הכלים שחיכו לה בכיור, כי
זה היה תורה.
"היא לא דומה לכם בכלל", אמרה אשתו של בוריס מהמכולת, ומאז
התחזקה השמועה העקשנית ש"יוליה בכלל לא שלהם", והסיכוי שלה
לשידוך הגון ירד והלך.
את יוליה פגשתי בחדר המתנה של קוראת בקפה מרמלה, שאמרו עליה
שהיא יודעת לקרוא גם את העבר וגם את העתיד ושיש לה מקרים רבים
של הצלחה. יוליה ישבה מולי על כסא מרופד בפלסטיק דמוי עור בצבע
בורדו, ותנועות נשימתה היו איטיות ולא מורגשות. היא הביטה
קדימה במבט שלא זז ושתקה. רציתי לשאול אותה: 'את נשואה?', אבל
חשבתי שזה אישי מדי. רציתי לשאול: 'יש לך ילדים?', אבל פחדתי
שזה חודר לפרטיות. רציתי לשאול אותה: 'יש לך בעיה להיכנס
להיריון?', אבל במקום זה שאלתי: "את מחכה כבר הרבה זמן?"
ולהפתעתי ענתה :"כל חיי". הגבתי באלם ואז אמרה: "לא נורא, אני
כבר רגילה". עכשיו הגיע תורי לומר משהו אישי, אבל אז נפתחה
הדלת ויוליה הוזמנה להיכנס. ממקום ישיבתי  יכולתי אחר כך לשמוע
אותה בוכה, וכשיצאה משם ועיניה אדומות ונפוחות הסתכלה אלי
ואמרה במעין תחינה: "היא אומרת שאני לא קיימת בכלל". הבטתי בה
הלומה ואז שלפתי מתוך מיטב משפטי ואמרתי: "אני חוזרת לתל אביב.
צריכה טרמפ?" והיא אמרה 'כן'.
במכונית שאלה: "יכול להיות שאני חיזר?"
ואני אמרתי: "את לא נראית  לי חיזר, אבל את חיוורת ומאד רזה".
והיא אמרה: "תולעת כבר הייתי, עכשיו אני גולם, אך לעולם לא
אהיה פרפר". רעש הגשם שירד הבליע מעט את המילים וטשטש אותם אך
לא את העצב הכבד של יוליה. הדלקתי את החימום, אך העצב לא נמס,
ואנו המשכנו לנסוע כשעננים שחורים רובצים בחוץ ועננים שחורים
תקועים בפנים. כשהגענו לצומת מסובים ראינו מרחוק את חומת האבן
המקיפה את הספארי של רמת גן, ואת שברי הזכוכית החדים הבולטים
ממנה לכל אורכה ושמחתי שאני בחוץ ולא בפנים, אך דווקא אז אמרה
פתאום יוליה: "כבר מזמן לא הייתי כאן". ואני, שכל כך רציתי
להיטיב אתה, אמרתי ברוחב לב: "שניכנס?", ויוליה ענתה בהנהון
מהיר ושתי עיניה לבשו אור.  
יוליה לא התעניינה כלל בקופים, לא באריות ובפילים, ועברה
במהירות גם על פני תאי הדובים הלבנים, הזברות והג'ירפות. היא
חתרה למקום אחד. היא ידעה לאן פניה מועדות.
שרירי גופה היו מכווצים, גווה נטה קדימה בתנועת היכון והיא
התקדמה במהירות ליעד שרק היא ידעה מהו. בתחילה עוד הצלחתי
לעמוד בקצב שקבעה, אבל אחר כך החלה
ללכת בריצה ואחר כך פשוט לרוץ, וכשהשגתי אותה כבר עמדה בתוך
משטח הקנגורו מנופפת אלי שתי ידיה בשמחה.
רציתי לצעוק לה: 'מה את עושה ?!',אבל לא צעקתי. רציתי לצעוק
לה: ' זה מסוכן', אבל לא עשיתי זאת. רציתי להגיד לה: 'את
תתלכלכי בבוץ', אבל כשראיתי את יוליה צמודה לקנגרו, מלטפת אותו
ומרגיעה אותו בלחש, לא אמרתי דבר ונכנסתי גם אני למשטח.
ואתם, אם הייתם עוברים במקרה באותו יום בספארי של רמת גן ליד
משטח הקנגרו, בדיוק אחרי משטח הזאבים והברדלס, הייתם רואים
קנגרו עם כיס ובתוך הכיס הייתם רואים אישה צעירה, ואם הייתם
מסתכלים היטב הייתם גם רואים שהיא שוכבת מכורבלת, ואם הייתם
מתקרבים הייתם שמים לב שהיא מוצצת אצבע וישנה .