חלמנו על דבלין ועל אירלנד המון זמן ולבסוף הגענו אליה.
שכרנו דירת נופש קטנה ומצויידת ויצאנו להתפעל מהעיר.
גרנו ברחוב עתיק במרכז העיר עם בניינים שנראו כמו תפאורה של
סרט, בניינים עם פיתוחים עגולים ועם שערים בסגנון הג'ורג'יאני.

היינו בכל האטרקציות לתיירים, ובערבים הלכנו גם להמון פאבים
שמפוזרים בהמוניהם בכל העיר, ליד הנהר, ובאיזור טמפל בר
העתיק.
שמענו בכמה מהם גם המון מוזיקה  אירית וצפינו בריקודים
איריים.
יום אחד ראתה אישתי איזה מודעה כתובה בכתב יד באחד מהפאבים
שביקרנו בהם
שממש ברחוב העתיק שלנו, הערב, יש מפגש של משוררים איריים,
באיזה בית קפה שנקרא "הקפה הכחול".
מכיוון שגם אני כותב שירים ואפילו פירסמו שירים שלי בכמה כתבי
עת, החלטנו שזה יכול להיות ממש כיף ללכת ולשמוע משוררים איריים
קוראים משיריהם.
אלא שזה היה קצת מוזר כי לא זכרנו שום בית קפה ברחוב שלנו, שבו
הבתים העתיקים די דומים אחד לשני בסגנונם. אבל היה לנו את מספר
הבית שאיך שהוא יצא כמעט ממול
לבניין שבו התגוררנו.  בשעה היעודה לבשנו בגדים יפים ויצאנו
לשם. אכן לא כל כך מצאנו בית קפה אבל למרבה הפלא ראינו פתאום
שלט במרפסת אחת בקומה הראשונה של אחד הבתים שכתוב בו "הקפה
הכחול".
נכנסנו דרך חדר המדרגות לאחת הדירות בבניין ושם למרבה ההפתעה
שכן לו בית קפה לכל דבר, עם בר משקאות ומוזג שהוא גם מלצר לעת
מצוא.
בית הקפה היה כמעט ריק אבל בכל זאת היו בו פה ושם כמה אנשים.

הזמנו משהו לשתות וקצת התפלאנו על מיעוט המשתתפים ועל כך
שהמפגש לא מתחיל בזמן.
ואכן לא רק שהוא לא התחיל בזמן גם לא היו שם שום סימנים שאיזה
שהוא אירוע עומד להתרחש במקום... למוזג שהיה גם מלצר והיה גם
בעל המקום היה את כל הזמן שבעולם.
הוא הגיש בינתיים קפה ובירה לקהל המצומצם  של כמה נשים וגברים
שישבו שם.
פתאום ללא שום הקדמות החל בעל המקום לדבר בקול רם ואמר שכתוצאה
מטעות כל שהיא במועד המפגש לא יגיע אף אחד מהמשוררים שהיו
אמורים להגיע ולקרוא משיריהם...
מכיוון שכך הוא נאלץ לבטל את המפגש המתוכנן.
בלי שהיות קמה לפתע אשה אחת על רגליה ואמרה שקוראים לה סילביה
ג'ונסון והיא אמנם לא היתה אמורה  להיות בין קוראי השירים אבל
גם היא משוררת והיא מוכנה לקרוא משיריה ואם יהיו אחרים שיקראו
משיריהם זה יהיה נהדר...ואשה אחרת גבוהה ובלונדינית בשם אווה
אמרה שלגמרי במיקרה היא הביאה איתה כלי נגינה והיא מוכנה לנגן
לנו...
תוך מספר דקות התקבצו האנשים הזרים באולם, שהיה גדול למדי, אל
פינה אחת  והחלו לשוחח אחד עם השני. סילביה ג'ונסון סיפרה שהיא
אירית שחיה בצרפת ובאה רק לביקור.  ג'ורג' שנראה מאוד מכובד
בחליפתו הגיע במיוחד ברכבת מבלפסט שבצפון אירלנד. היה שם זוג
נחמד מיייקל ואיירין שסיפרו שהם גרים באחד מהפרברים של דבלין
ונורא אוהבים שירה. והייתה גם סאלי שסיפרה שהיא בריטית שחייה
עתה בדבלין ומאוד התעניינה בנו הזרים מישראל.
אישתי שאף פעם לא היתה צנועה מדי ביחס אלי, סיפרה שאני משורר
ידוע בארצי (פשוט שקר גס) ויש לה אפילו כתב עת שבו התפרסמו
שירי. מיד בלי לחכות הרבה אמרה אישתי שהיא כבר חוזרת, קפצה יד,
ורצה אל דירתנו (שהיתה כזכור בעבר השני של הרחוב) וחזרה תוך
כמה דקות מתנשמת עם הגיליון של "מאזניים" שמשום מה לקחנו איתנו
לחו"ל.
עכשיו כשהכל היה מוכן החלה סילביה לקרוא משיריה שהיו אכן יפים
מאוד.
עתה החלו כולם להפציר בי שאקרא את שירי ואני אמרתי, הרי הם
בעברית ולא תבינו דבר...
הם התחילו לומר לי שזה בכלל לא משנה כי אפשר  להתרשם  מהשיר
ומהקריאה שלו ובכלל הם סקרנים לשמוע כיצד זה נשמע.
קמתי על רגלי ולאחר שהסברתי שהשיר שאני עומד לקרוא מביע תקווה.
התחלתי לקרוא את השיר בקול עם הרבה רגש. קראתי את השיר בצורה
המדוייקת והדרמתית ביותר שיכולתי לחשוב עליה.
הקהל הקטן הקשיב רוב-קשב ומשסיימתי לקרוא את השיר פרץ במחיאות
כפיים סוערות, וביקש עוד שיר... המום מהתהילה הבלתי צפויה
קראתי גם את השיר השני שהיה שיר אהבה כשאני מטעים את המילים
בעברית בדרמתיות. הקהל היה ממש נרגש. ההתלהבות הפעם היתה כה
גדולה  עד שכמעט נשאו אותי על כפיים מרוב התרגשות. דמעות חנקו
את עיני, הרגשתי שהתהילה אופפת אותי מכל עבר- איזה רגש נפלא
להיות חביב הקהל...  הייתי נורא מרוצה מעצמי עד שלרגע קל שכחתי
לחלוטין שהקהל הנלהב הזה איננו מבין מילה ממה שקראתי לו...
שוב ביקש הקהל הדרן אבל איך שהוא הסברתי שאין לי פה יותר
שירים...
וחזרתי אל כוס הבירה שלי... עכשיו החלה אווה לנגן ולשיר כמה
שירי עם איריים בקול נעים למדי.  גם היא קיבלה מחיאות כפיים.
עוד המשכנו שם לשבת לשתות ולשוחח. סילביה שהיתה מאוד ידידותית,
סיפרה לנו על חייה בצרפת... היא נשואה לצרפתי בעל אחוזה גדולה
ליד פריס.
היא סיפרה שהיא מאוד מעורבת בחיי הבוהמה בפריס והיא בידידות עם
כמה משוררים וסופרים היא הזכירה את  הנרי מישו ואנדרה ברטון.
השמות של שניהם נשמעו לי נורא מוכרים. אם ככה חשבתי, כנראה
שבאמת יש לה מהלכים בפריז... היא סיפרה שאנדרה ברטון הבטיח
לתרגם לה מהשירים שלה לצרפתית  כי היא חושבת להוציא ספר דו
לשוני. נשארנו שם הרחק לתוך הלילה, היה נעים להיות שם בקפה
הכחול...
למחרת כשיצאנו לסיורינו בעיר חשבנו לעבור דרך הקפה הכחול, אולי
נשב שם שוב ונשתה משהו...
אבל כשעברנו ליד הבניין שזכרנו שבו נמצא הקפה, ראינו לפתע
שהקפה הכחול היה כלא היה. השלט שהיה אז באותו הערב נעלם. שער
הכניסה לבניין היה סגור ונעול והמרפסת אותה זכרנו לא נראתה
שונה מכל מרפסת אחרת בבניין הזה, ובבניינים הסמוכים האחרים.
בבית הסמוך עמדה אישה מבוגרת במרפסת וניקתה משהו. שאלתי אותה
על הקפה הכחול היא לא ידעה דבר אחר כך אמרה רק רגע נדמה לי
שלפני הרבה שנים היה פה איזה בית קפה  בבניין הקרוב.
בעלי יודע יותר טוב אמרה אבל הוא איננו עכשיו.
לא, אני מתכוון לבית קפה שעובד היום, אמרתי. לא, היא לא ידעה
דבר ושוב חזרה על כך שתשאל את בעלה.
אישתי אמרה שזה נורא משונה אבל אם נעבור פה בערב נוכל לבדוק
שוב...
כשחזרנו מסיורינו בערב היה הבניין שוב סגור וחשוך, לא היה בו
דבר שהזכיר שרק אתמול היתה פה כזו פעילות.  אולי הם פותחים את
המקום לצורך אירועים מיוחדים, חיוותה אישתי את דעתה. הסכמתי
איתה.
כך זה נשאר עד שחזרנו לארץ. לא ראינו יותר שום רמז לבית הקפה
הזה, הוא פשוט נמוג ונעלם.
הבניין עמד תמיד סגור, והמרפסות בו היו שוממות, דומה היה שאיש
לא גר בו.
לא חשבנו על כך יותר עד שלפני זמן מה צפינו בטלוויזיה
החינוכית, בתוכנית צרפתית על
אנדרה ברטון... משורר נפלא, הוא מת בשנת 1966 ...
כל-כך הרבה שנים עברו מאז מותו.