מדי פעם, כאשר ערבי שישי מפזרים את ריחם בכל רחבי עזה, לקול
הרוח המביאה את המיית המסגדים והשקט הכל-כך אוניברסלי של
רוגע, אני בוחר לי צלע כלשהי בעיר ופוצח בהליכה לא מסודרת אל
עבר המחשבות שלי. באחד מאותם טיולים רגליים פגשתי במחשבות של
מטייל אחר, אומנם המטייל הזה לא היה כלל כמותי, אני מתכוון הוא
לא היה ערבי.
באותו ערב שישי, הרגעים רצחו בשלווה את הסוף של יום מלחמה
מטורף. החיילים היהודים שלחו בנו אש פעם נוספת ואפילו לאבני
הרחוב הממוחזרות נמאס קצת להיזרק מידינו לעבריהם. אבי קרא לי
'לא לוותר' ו'להמשיך להשליח לקראתם', אומנם ידעתי שלא אוכל
לחרוג מההרגל שלי לנדוד, אז הלכתי משם בכל זאת. את ידי כיסו
מחרוזות של דם מהחיבוק העז שאחזתי באבנים, המשכתי ללכת סומא
לדרך ובודק את ידי. נפילה. מהיכנשהו פגשו כפות ידי את האדמה.
אבנים ארורות.
בפעם הראשונה מראשית הטיול הרמתי את ראשי. למולי עמדה ילדה
קטנה. חיוכה התמים נסוג מיד כאשר הבחינה בידי.-"אתה צריך
עזרה?" יד קטנה נפרסה למולי. יד שמעולם לא חוותה מהלומות
וחיבוקי אבנים, יד נקייה, מצוחצחת, יד יהודית. אומנם בילדה לא
היה כל פחד, עינייה הביעו רק רצון לעזור ומבטה מחכה לתשובה.
אחזתי ביד הקטנה והתרוממתי מעלה. הילדה הרימה את האבן האשמה
בנפילתי והסתכלה בה מרוצה. -"תמיד רציתי באבן מיוחדת" היא
סיגפה לעברי ואני פצחתי בצחוק. -"למה את לא בבית?" שאלתי אותה,
מה עושה ילדה מהמגזר היהודי בעזה? ועוד לבדה בערב שישי? - "אבי
עובד כאן." "כאן בעזה? אבל חשבתי ש-" עצרתי בעד עצמי. - "מה
חשבת?" והיא תלתה בי את המבט הילדותי-חולמני שלה. חשבתי כלום.
תרועה נוספת של שקט התפרסה בינינו ויכולתי לחוש שגם היא נוהגת
לנדוד במחשבותיה. תרועה נוספת של שקט ו-
תרועה עזה של פיצוץ אדיר. הרחובות השוממים פינו את רעש המלחמה
לטובת צפירות האמבלונסים, יבבות האנשים וטלביזיות ספורות
שנדלקו בחדרים. האבן נשמטה מידי הילדה. רצנו לכיוון רחשי
האבולנסים והזעקות. הזעם של המוות לא מפסיק לצעוק, גם לא בערבי
שישי.
לפנינו נפרס מחזה של אובדן. כתבי תקשורת הציפו בהמון שאלותיהם
את האווירה. פיגוע. חנויות שונות התפוצצו מביניהן החנות של
אחמד ואחמד הלך איתה. סדק הדמעות שעל עורי התמלא שוב. המלחמה
המטורפת פעם נוספת. מנגדי פרצה הילדה בבכי, כעת היא נזקקה
לעזרה.
-"מה קרה? מה קרה?" שאלתי אותה, מחליק את הדמעות מתחת למילים.
-"העבודה.. העבודה של..." מבטה הצביע רק לכיוון אחד. בסמוך
לחנותו של אחמד עמדה בעבר חנות לחומרי בניין, בעל העסק היה...
יהודי. אחזתי בידה וגררתי את שנינו למקום ההתרחשות. בסמוך
למקום שעמדה החנות לחומרי בניין, נחה כעת אלונקה לבנה. מתוכה
הביטו עיניים כחולות, היחידות שלא נעטפו בדם. הדם שניגר על
שארית גוף הגבר המבוגר. מבטו נח עליי בחשש מה, אבל אז עבר
לבתו.
הילדה נתיישבה לצד אביה וליטפה את שערותיו המגואלות במשיכת
מכחול אדומה. ידיה נתמלאו במחרוזות של דם. אבנים ארורות. לדקה
לא ניתן היה להבחין בכל סימן חיים. גופו של הגבר שכב שרוט
ודמום לצד ילדתו, בשלווה שפירושה חיים או מוות. האם הילדה
הקטנה תצטרך לסבול את אובדן אביה? ילדה קטנה, שמעולם לא ביקשה
רעת איש תשאר ללא אב, משום שאחד מאיתנו רצה מוות של כבוד?
נשימתי נעתקה, סוערת משתיקת האב ומשתיקת החיוך הילדותי של
הקטנה. לבסוף נתקצר השקט. -"גליה, אני בסדר." הוא אחז ביד
הילדה, אך זאת נשמטה מידו, כאשר שניים מאנשי האמבולנס הגיעו
והחלו להעלות את האלונקה לאמבולנס. גליה רצה לעבר נהג
האמבולנס. - "אני רוצה לבוא." - "יש איתך מלווה מבוגר?" שלח
הנהג לעומתה. גליה הביטה בי. -"אני הליווי המבוגר." זרקתי
לעברו, מחכה למבט הסוקר שייתן לי. מה כעת? ברוב המקרים הייתי
בוזז את הרגע, משחרר קללה שתיים והולך. אבל מה עם גליה? - "זה
בסדר." אמר האיש בעל העיינים הבהירות. -"הוא בחור אחראי מאוד,
הוא ישמור טוב על הבת שלי."
עלינו על האמבולנס. הפתעתי עדיין אוחזת בי.
גליה החזיקה את יד אביה ולחשה: "אבא, עוד קצת ואנחנו מגיעים
לבית-חולים, אל תדאג." אולם האבא כלל לא הראה סמני דאגה הוא
הסתכל אליי.
-"אני.. אני מצטער שזה קרה לך." פלטתי מתבייש. - "לא. אני
מצטער." הוא הצביע לעבר החלון, איפה ששכנה גופה עטופה בלבן. -
"אחמד היה חבר טוב מאוד גם שלי." הוא הוסיף. הדמעות הרגישו
בסביבתן הטבעית לפרוץ, ושנינו ביכינו על אחמד מותירים לגליה
להיקלע בין המבטים שלנו.
בזמן שהגענו לבית החולים, הלילה כבר עטף אותנו מכל כיוון, כך
גם מנת ההתלהמות מאותו יום. אני חזרתי הבייתה להרגיע את הורי
מהיעדרותי הארוכה וגליה נותרה עם אביה ועם אימה שהצטרפה מאוחר
יותר לביה"ח. כל הדרך לבית הורי, ליוותה בת-הצחוק המבקשת לתת
של גליה את הרהורי ליבי.
יומיים לאחר מכן נפגשנו פעם נוספת, בהלוויה של אחמד. משני
המגזרים עמדנו למול מסגרת הקבר. הערבית הסתלסלה בעירבובית
הרוח אל אוזנינו, אך יותר מכל הסתלסלה השפה ללא המילים, שפת
האם עמה נולד כל אדם באשר הוא - אנוש, לא היו בינינו מעצורים.
אני חיבקתי את גליה בחוזקה ולאחר מכן הכרתי לה את אחותי.
אבי התקרב חרש לקבר בכדי להניח בחלקה אבנים, אביה של גליה
התקרב גם הוא מאותה סיבה. מבטיהם נפגשו. בידי ובידיהם, מחרוזת
של אבנים יקרות, אבנים שלא ידעו יותר דם - לא יהודי ולא ערבי.
רק לפני זמן מה, למדתי לתת. |
