באחד מהרגעים הקשים בחיי מצאתי את עצמי בטיילת בת-גלים עמוס במחשבות קשות
כשהופתעתי לראות חבורה של ילדי ישיבה שרים בקולי קולות לעבר הים והגלים
המתנפצים. באינסטינקט שלפתי את המצלמה וכשהרב ראה שאני מתכוון לצלם אותם, הוא
ביקש ממני לשיר איתם שיר קטן לפני הצילום. למען הסר ספק איני איש מאמין אבל
פתאום מצאתי את עצמי מגמגם קול שני לעשרות ילדי ישיבה כשהירח בגבי והים פרוש
ממולי.
אני לא יודע כמה מהקסם של הרגע נקלט בעדשתי כי אחרי שסיימתי את השיר, לא נשאר
לי כח נפשי לצלם. הייתי מותש כוחות אבל מלא תקווה.
יש רגעים בחיים שפתאום מתוך העלטה מגיע אור קטן ונעים.
