כאקט של הזדהות עם הקהילה, החליטה הממשלה להוסיף אינסרט לעיתון
של יום שישי. גודל A5, ניר ממוחזר ושמונה עמודים של הסברים על
המצב לאזרח הקטן. הממשלה יודעת שזה רק יעזור לה בסקרים אם היא
תצליח לייצר אמצעי עוקף תקשורת לדבר איתנו, מעין פרסונליזציה
פטריוטית לכל בית אב במדינה.

באותו ערב שישי, מירי ואני קבענו אירוח לאורן ושירה. ארוחת
ערב, קפה, אולי סרט. אם הייתי יודע מראש על הנסיבות, הייתי
דוחה את המפגש, או עובר דירה, אבל מירי הבטיחה שזה יהיה ערב
בלי פוליטיקה.
אחרי שלוש 'אז מה נשמע?' וארבע 'ומה חדש?' אורן כיבה את מסך
הטלוויזיה המרצד עם השלט ואמר: "ראית את האינסרט היום?" מירי
(הנשמה הטובה) מתורגלת היטב וסוחבת את שירה למטבח לטעום עוגת
גבינה לא מהעולם הזה, משאירה אותי לאפוס השמאלני וחוצב הלהבות
של אורן.
"אני לא מאמין שזה עובר בשקט. הם מנסים לעוור לנו את העיניים
עם חרא פשיסטי, ובזה הם הופכים את תהליך ההסתה לרשמי".
נשענתי אחורה על הספה והרמתי רגל ימין על שמאל, "אתה צודק,
אין מה להגיד".
"צודק? הייתי בהלם היום כשראיתי את זה. ראית את עמוד 3 שמתאר
את מדיניות התגמול כלפי משפחות המתאבדים?"
"ראיתי, בטח. מזעזע, הזדעזעתי, אני מזועזע", קשה היה להסתיר
את ההגזמה שבתגובה שלי.
"מילא מזעזע, אבל שיהיה מדויק. הם באמת מצפים מאיתנו לחשוב
שהם זוכים ליחס הוגן ולדיור חילופי, אחרי שהורסים להם את הבית.
אני לא מאמין!"
"מגוחך, הרי ברור שהורסים להם את הבית וגם את הדיור החלופי,
רוצה קפה?" אני מנסה להזריק נוזל לשינוי כיוון השיחה.
"ועמוד 5? איך אפשר להאמין לממשלה המחורבנת והמפוטמת הזאת?
היא אומרת שהיא שמה לעצמה כמטרה לעזור לפלשטינאים כלכלית.
לתרום לעצמאות הכלכלית של הרשות. אני לא קונה את זה, כשהם
בוכים שאין להם כסף לכלום ואת תקציב החינוך הם מחזיקים בתקציב
של מכולת?" אורן מאדים בפנים כמו אשכולית (אדומה!).
"מכולת? אז אולי מהעודף הם עוזרים להם?"
"שמע, אתה ציני ואולי לא בא לך ממש לדבר על זה. נחמד לך
שאנחנו הכובשים והמדכאים, אבל יש אנשים אמיתיים בצד השני,
אנשים עם משפחות ועבודה".
"כן, נכון, אבל הם, העבודה שלהם היא בלהרוג אותנו. קשה לי
לעודד תעסוקה כזאת, אם אתה מבין למה אני מתכוון". התגובה
הרצינית הזאת תקבור לי את הערב. ניסיתי עוד מהלך היחלצות,
"מירי, אולי תביאי מהעוגה ותסבירי לנו איך הכנת אותה?" אני
שומע את הנשמה עונה לי מהחדר השני: "עזוב, בשביל מה לך להתעסק
עם עוגות עכשיו? תסביר לאורן את תיאורית ה'להרוג ערבי' שלך".

פתאום שקט. נדמה כאילו מכוניות הפסיקו לנסוע ברחוב התל-אביבי
העמוס מחוץ למרפסת שלי, הביוב הפסיק לזרום, המקררים הפסיקו
לזמזם, הכל שקט. אני מביט על אורן ורואה איך הפרצוף המוכר שלו
מקבל צורה של ביילין. "להרוג ערבי... בבקשה, ספר לי על
תיאורית 'להרוג ערבי'".
מירי בטח צוחקת צחוק שטני עם שירה וחוזרת לדבר על אורגזמות
מדומות, הזונה.
"תראה אורן, זאת לא ממש תיאוריה אלא סוג של דעה. זהו. אולי
נעזוב את זה?"
"לא. לא נראה לי. אני יושב אצלך בסלון ושומע בפעם הראשונה
שפיתחת תיאוריה בשם 'להרוג ערבי' למען האמת.. אני די סקרן".
"אולי בכל זאת איזה קפה? בוץ?"
מירי נכנסת לחדר ושמה לנו שני ספלי קפה בוץ ובורחת חזרה למטבח,
לצלילי צחוקים מתגברים.
"לא צריך לטרוח, יש קפה. מה התיאוריה שלך?"
אין מנוס, תמות נפשי עם הערב הזה. "תראה אורן. כמה פעמים
הרגשת בבטן, אחרי ששמעת על פיגוע ועשרות ההרוגים שבא לך להרוג
ערבי? כמה פעמים ראית אותם חוגגים הרג יהודי, עם דם על הידיים
בכפרים שלהם והרגשת שהיית רוצה להרוג אותם?" ידעתי שכל הערב
תלוי בתשובה שלו.
"תראה, באותו רגע של התחממות זה עובר בראש, אבל זה טבעי. אבל
הפתרון הוא לא אלימות".
"ברור, הפתרון הוא לא אלימות, הוא שלום. נכון?"
"נכון".
"והמפגעים האלה, המתאבדים, המשלחים והמתכננים, כל אלה מפריעים
לשלום".
"כן, אבל זה לא הם, הכל מתחיל בחינוך ו...."
"חינוך זה קשור למכולת, לא לפיגועים. חינוך אתה יכול לתקן רק
לטווח הרחוק, לדורות הבאים". הייתי בשוונג, "אז אתה מודה שגם
אתה מרגיש צורך להרוג ערבי? אי אפשר להגיע לשלום כשכולנו בפנים
רוצים בסך הכל להרוג אותם. אתה מבין?"
"לא. אני מודה שלפעמים אני כועס, אבל להרוג?"
"מקודם הודית. אורן, מקודם אמרת שבאותו רגע שאתה שומע על
פיגוע בא לך, ועכשיו כבר לא בא לך? אז הכל עניין של עיתוי.
אורן, תשתחרר ותהיה אמיתי"

אורן לקח את הקפה ליד ונשען אחורה. "האמת? אז קבל את האמת.
לפעמים יש לי חשק להרוג ערבי. בלי דיבורים, פשוט לתפוס אותו
מהשער ולדפוק לו אגרופים לתוך הזיפים הקשים והמלוכלכים שלו.
אחרי שהוא מתחיל לדמם מהפה לשבור לו את האף במכה אחת לתוך
הפנים כדי שיתיז דם לתוך העיניים שלי, שאני איהנה מלהרוג אותו.
אם הוא נופל לרצפה, הייתי רוצה לבעוט לו בבטן, חזק. ככה שהוא
ייאנח עם מבטא ערבי. לבעוט לו בפנים ושינסה להגיד משהו".
מירי ושירה נכנסו לחדר בשקט והתיישבו מולנו ואורן המשיך:
"לפעמים גם לדרוס ערבי זה בסדר. עדיף בזמן שהוא הולך עם הילד
היחף והמלוכלך שלו בכפר. ככה לבוא משומקום ובמהירות 60 לפחות
להתנגש בו. לא אכפת לי שהילד לא יפגע ורק יראה את אבא שלו
מתרסק לי לתוך הפגוש. כשהוא ירוץ לאבא לטפל בו, אז אני אסע
עליו רברס. שכל הפאטמות של הכפר עם הרעלות על הפנים יצאו
מהבתים ויתחילו לילל ולצרוח. אני אתדלק מספיק כדי לדרוס כפר
שלם".
שירה נהיית לבנה, "אורן... אורן, על מה אתה מדבר?"
אורן הסתכל עליה במבט נרפה והמשיך...
"לפעמים בא לי להרוג ערבי עם סכין. אתה יודע? זאת יכולה להיות
חוויה. סכין כזאת קפיצית עם להב של 5 אצבעות. ללכת אחריו בשקט
ברחוב ביאליק ואז לתקוע לו אותה מתחת לצלעות ולסובב. מרוב
הפתעה הוא לא יוכל אפילו למלמל בערבית ופשוט ייפול לרצפה מדמם.
אף אחד לא יעזור לו כי הוא ערבי, אולי חוץ מכמה שמאלנים שגם
אותם יש לי חשק להרוג לפעמים".

חייכתי אליו חיוך גדול, כמי שניצח כנגד כל הסיכויים. "נו
אורן, ומה אתה עושה אז?"
אורן תקע בי מבט חודר. בחן בצורה מדוקדקת את החיוך שלי ואמר
בקול ברור: "ואז? אז אני מסתכל במראה ורואה אותך. בואי שירה,
הולכים".

אני מודה שלפעמים יש לי חשק להרוג ערבי, אבל אם אני מחכה
מספיק, זה עובר לי.
אני לא בן-אדם רע...