I.
אצבעותיך שעונות על זגוגית אדישה,
אחר מה יתור מבטך, מרים?
כוכבים לאין-סוף טבועים בשמיים,
מרים,
וחסרת חוט שני לסמן את שלך.
ודרכי הארץ נמשכות אל מעבר לאופק,
ורוחות מתלאות מחו עקבותיו זה מזמן.
ולא את מהלכת על תווי כנרת
ולא את מרגיעה את בבואתה מעלה;
אבחת שפתיים בלבד חתמת על רוחו.

אנה תלכנה עינייך, מרים?
אנה ילך לבך?
ישוע הולך בנתיב לא לך,
רק נשיקתך עמו.

נפשך מתבלת בברקים סערתה,
לבך - בעלעול מסחרר מאוויו.
טרם תניחי לתנומה לשבות את עפעפיך;
בחלונך עודך מצפה.

II.
לא היטיבו לציירך, מגדלנה;
תמיד נהגו בך בהפרזה,
הוליכו נשיותך אנה ואנה,
התירו מרגלותיך לביזה.

איש לא תיאר מי היא אותה מגדלנה
ומיאנו להתוות לה קסם משיכה.
מסרו לי כתובתה בדרכי ירדנה
אך לא היכן קבועים גבולות חיוכה.

והרי לא ממגדל באת, מגדלנה,
כך סיפר לי עלם גלילי על גלי ים -
אלא מבית-עניה את, ובכלל - את אינך מגדלנה -
אישך נכסף אליך בקראו מרים.

III.
לא ידעתי את מצולות לבך
ולא את התוגה שבו כרסמה,
ולא נתתי ידי כשנזקקת לתומך -
סלחי נא, סלחי לי, מרים.

נגועה הייתי בקנאה ערומה
ובמחסור מאכל והולך,
וצובא על נפשי ואוזני לאטמן -
שערי נא, והביני, מרים.

הוא שאהבנו רגליו משרך
ודרכו עודה עלומה,
ובאין אהבתו לרפא מכאובך-
קבלי נא, ואהביני, מרים.


© נובמבר 2002/ יולי-אוקטובר 2003