"יום חלש היה היום" הרהר שלמה בצאת החמה. "אולי בלילה יהיה
יותר טוב."
הוא התיישב על הכסא שמצא לפני כמה ימים, שם קערה קטנה כחצי מטר
ממנו והתחיל לנגן.
הוא באמת ידע לנגן יפה.
הרבה אנשים, מכל הגילאים, עצרו לידו הקשיבו כמה דקות למנגינה
הבוקעת מהכינור וזרקו לתוך הקערה את אשר מצאו בכיסם.
לא אחת הוא מצא בתוך הקערה גם כפתורים ומסטיקים.

הכל התחיל עוד בזמן ימי התיכון.
אמא שלו חלתה בסרטן ואבא שלו נהרג בתאונת דרכים.
לא היה לו ברירה אלא לפרוש מבי"ס ולמצוא עבודה.
הוא הרוויח קצת והצליח לשמור על רמת חיים מינימלית.
אמא שלו מתה כאשר הוא היה בן 47 והוא נקלע לחובות.
ומאז הוא יושב, חיי ועובד באילת, ליד הגשר.

"סליחה..."
הוא היה באמצע מנגינת מוכרת של בטהובן או מוצארט.
הוא הפסיק, הרים עיניו ושאל: "כן?"
"אתה יכול אולי בבקשה להתחיל מהתחלה? לא שמעתי את ההתחלה."
"כן, רק שניה, טוב?"
האיש הנהן בראשו ושלמה סידר את הכסא בתנוחה נוחה והתחיל
מהתחלה.
פעם ראשונה שזה קורה לו, אף פעם לא עצרו אותו באמצע.
אולי פחדו לבקש ואולי לא רצו בכלל בקרבתו.
הוא ידע שאנשים חושבים שהוא מטונף בגלל שהוא לא חי בבית, אבל
הוא דווקא התרחץ כל יום.
המלון שלרגליו הוא ניגן, נתן לו מרתף ישן ושבו הוא חי.
הוא היה לוקח גם סבונים ומתרחץ במקלחות שבחוף.
בעיה הייתה שלא היה לו כסף לבגדים וזו הסיבה שהוא כל הזמן הריח
לא טוב.

הוא סיים את השיר והאיש חייך, "תודה לך, אני מאד אוהב את השיר
הזה"
הוא הכניס את ידו לכיס, חיטט שם כמה שניות והוציא שטר של 20
שקל ונתן אותו לשלמה.
"תודה..."
האיש הלך ושלמה המשיך לנגן.
לא היו הרבה תיירים וההכנסה באותו יום הייתה ממש עלובה, רק 34
שקל ושני כפתורים...

בערך בשעה 2 בלילה התחיל לרדת גשם, זה לא קורה הרבה באילת, אבל
קורה.
האנשים החלו רצים למקומות מסתור כמו הג'וקים בחדרו של שלמה
כאשר היה פותח את האור.
לפתע הוא ראה ילדה קטנה, כבת 10, עומדת בפינת הרחוב ובוכה.
הוא התקרב אליה, הרים את המטרייה שלו מעליה כדי שלא תתרטב ושאל
אותה מה קרה.
"ההורים שלי לא הרשו לי ללכת לעיר, אז חיכיתי שהם ילכו, לקחתי
כסף ונסעתי לכאן. ואיבדתי את הכסף לדרך חזרה."
"לא נורא, חכי רגע..." אמר שלמה והוציא מכיסו 34 שקל ושם לה
ביד.
"קחי"
"תודה רבה לך." ענתה הילדה והחלה לרוץ לכיוון המונית הקרובה.
"על לא דבר..." מילמל שלמה, הוציא את שני הכפתורים, וחייך....