מוות הוא תמיד התחלה
לא של המת, הוא את סופו כבר ראה,
חיוכו הגיע אל קיצו,
אלא של המחייכים הנותרים אחריו.
חייהם כבר לא יראו אור יום,
עורם לא יחוש קרני שמש חמימות,
עיניהם לא ירצו להיפקח לקראת בוא האביב.
הם ישהו בחשיכת הליל האינסופית,
העלטה שילחה בהם את מכאוביה,
והם כבר לא יחייכו,
חיוכם נקבר עמוק באדמה,
עטוף בלובן טהור,
הוא אינו קיים אלא בזיכרון,
שם הוא ישאר לא יותר ממחשבה נשכחת.
ברגע של געגוע, חיוכו ישתקף בדמעה בודדה,
הזולגת על לחיו של ילד קטן,
ומתנפצת אל האוויר הקר וחסר הרחמים.
פסל עתיק אמר לי פעם,
שאנו חיים על זמן שאול,
וכנראה, זמנו של החיוך נגמר,
והיה עליו להחזיר את הזמן,
כדי שהעצבות תוכל לשאול אותו,
ולמלא את מקומו.
העצב אשר גבר,
והחיוך אשר נקבר,
הם שהביאו את הסוף המר.
מאפר לאפר,
מעפר, לעפר. |