הזמן נעצר, האוויר עומד מלכת,
הירח בוכה בשקט.
ודומם ניצבים כל הכוכבים,
מביטים באחיהם הגדול, בשעתו הקשה ביותר.

חרש חרש החיים ממשיכים, בשביל כולם,
חוץ ממנו, בשבילו הכל נגמר,
המחר הוא כבר לא אטרקציה, האתמול בגדר חלום.

דמעות קטנות אך עמוקות זולגות ממנו,
זוהרות בחשיכת הליל, מכסות את האדמה
בשובל אפלולי של זוהר שנמוג.

הוא אינו נרגע, מוחה דמעה אחת שנעצרה לה,
אך רק בשביל לפנות מקום לבאות אחריה,
כדי שיוכלו להמשיך בדרכן אל האדמה הקרה.

קולו אינו נשמע, ולכן אף אחד לא שם לב,
אבל לאט לאט הוא נובל, מאבד את צבעו הבוהק,
ובלב כבד הוא מסרב להשלים עם המציאות.

הזמן נעצר, האוויר, עומד מלכת,
ודומם ניצבים כוכבים,
וצופים בירח בוכה בשקט.