הזמן הולך לו ואוזל,
חומק לו מבין סורגי ההיגיון,
משתחל החוצה ונעלם באוויר הפתוח,
ואני, נשאר מאחור, בוהה באפילה,
ודמעה אחת קטנה מנצנצת לה בעיני,
מתחילה במסעה הארוך אל ההתנפצות המיוחלת,
זולגת על הלחי, משאירה אחריה שובל
מלוח של רגע עצוב, כה עצוב עד שאינו
מסוגל להתקיים ללא דמעות, הולך ומתרחק לו,
והופך להיות זכרון מר, מלא יגון.

בתמורות שבין דמיון למציאות,
אני נזכר בך, ובכל פעם שפנייך הענוגות
מופיעות בראשי, דמעה נוספת יוצאת אל
מסעה האחרון, מן העין אל הלחי ומשם
להתנפץ אל האדמה הקשה, אך דמעה אחת שונה,
היא אינה הגיעה לאדמה אלא נאחזת באוויר הקר,
נעלמת גם היא, הולכת לחפש את הזמן שאבד,
ואני שוב נותר מאחור, מצטער שאף פעם
לא ניצלתי את הרגע, מצטער שככה
דרכינו נפרדו, מצטער, שלא אראה אותך
שוב לעולם.