לפני כמה ימים נהרגו 3 חיילים ליד עופרה דבר שלצערי הפך לחלק
מהשגרה, עד שזה מגיע גם אליך ואז פתאום השגרה הזאת הופכת
למפחידה הרבה יותר.

נדמה שכולם יודעים איך ורק אני לא. נדמה שכולם יודעים מתי ורק
אני לא. לא יודעת איך להתמודד, לא יודעת מתי להפסיק וכיצד
בכלל. מנסה כאילו להקיץ, מקווה שהכל רק חלום, רק אשליה, סיוט
שמתרחש ועוד מעט יגמר לו, אבל הוא לא עובר, לא מתפוגג ולא
נגמר. בוהה אני באפלה, כמחפשת תשובות אך ללא הועיל, איך? איך
יתכן? שרגע קטן אחד שינה חיים של כל-כך הרבה אנשים, ולקח איתו
חיים פורחים, חיים שלמים, חיים חיים והופך אותם למוות מיותר
ובזוי, בזוי כל כך.

פוסעת אני ברחוב, ליבי זועק מול ההמון, מבקש איזשהו הסבר,
איזשהו רמז, איזשהו פתרון למה שנראה כל כך רחוק ממני, כל כך לא
יתכן ולא אפשרי. אך אין קול ואין עונה, נדמה שכולם חירשים
לזעקת ליבי!
לעיניי משקפיים כהים בכדי להסתיר את עיניי, אך עיני האחרים
אינם נסתרים ממני, שולחת אני אליהם מבט חודר ובוחן, לתוך כל
זוג עיניים שפוסע מולי. חלקם מחייכים ושמחים כשוכחים את מה
שקרה בדיוק לפני כמה  ימים. חלקם אף לא יודעים מה קרה, חיים
בתוך בועה שמסתירה אותם מהנוף הבלתי נמנע, מהמציאות הזו שסובבת
אותנו וחלקם מבזבזים את את אותם רגעים שלהם פה בכעס, פחד ושנאה
כלפי אחרים. ואני, אני רק עומדת, שותקת ומביטה בדממה. חושבת
שרק לפני כמה ימים, לפני שידעתי גם אני השתייכתי אליהם, כל פעם
לקבוצה שונה...