שברים קטנים מתוך שלם.

כבר עבר יותר מידי זמן, מאז שהרגישה ככה... מעיין הרגשה סוחפת
כזאת שמזרימה אותה לחלומות בהקיץ.
כבר עבר יותר מידי זמן מאז שהייתה בצד הזה של השוק, ממש יותר
מידי זמן! היא תהתה והתכווצה בגלל חוסר ההבנה הזה.
כנראה התכווצה דווקא בגלל הקור שאפף אותה, נצמדה קצת יותר אל
הקיר, מרימה את הצווארון של ג'קט הדמוי עור (צימחונית), המרופט
שלה, שכבר בלה מיותר מידי לילות ארוכים שהעבירה זרוקה
במקלט/מחסן/דירה אילו או אחרים.
ברגע קצר של תושייה, היא הרימה את פניה הלבנות העייפות ומתחה
את גופה העדין שהוטל ללא מחשבה בדרך כלל באיזושהי פינה
ושהוכנסו לתוכו חומרים כימים רבים.
נעמדה מול פיסת מראה שבורה ומלוכלכת שעוד נותרה תלוייה על הקיר
המתפורר במקום הזה שעוד לא עמדה על טיבו לחלוטין, העבירה ידה
בשיערה האדום-דהוי והפרוע וניסתה לסדר קצת את עצמה.
כבר שבוע שהיא נמצאת כאן, בבית הדירות הנטוש הזה, תהתה.
התיישבה על הריצפה והוציאה חבילת סיגריות זולות, מעוכה במקצת,
וקירבה ביד רועדת אל המצית לסיגרייה, מתענגת על השאיפה הראשונה
רק לעוד שנייה נוספת.
היא שיחררה אנחה מפוייחת ועצובה, אך בידרה את עצמה ברעיון קטן
שהתעורר לה בראש בימים האחרונים... אותו בחור חדש, מעניין,
ושונה שהכירה, למרות שאת השנים האחרונות העבירה בעיקר בעולם
הנשים- נשים, חייכה למראה העובדה שיש עוד דברים שלא שכחה.
הוא...  הפרי האסור, הלא מוכר,הלא מובן שקצת רחוק מידי מטווח
ידה להשיג, דווקא הוא עניין אותה- כאן ירדו כל ההגנות.
אחרי שנים של בדידות, שבהם לא הייתה לבד אך מצד שני לא הייתה
עם עצמה באמת, פתאם עכשיו ההתעוררות הזאת, עם פרפרים בבטן של
ילדה בת 16- כאן ירדו כל ההגנות.

כך זה נמשך, המרדף המודחק אחרי דבר בלתי מושג, ונכון המשפט
שאומר שרוצים יותר את מה שאי אפשר להשיג.
הרצון, הלהט, המחשבה של "אם רק..." הפכו לאט לאט אצלה לאהבה
ואובססיה, יכול להיות שניהם או רק אחד.

כשהכריזו בחדשות על מותה ממנת יתר, אני ידעתי שאם יבדקו את טיב
החומר שהרעיל אותה מפנים, יגלו שהוא עשוי מהרקמות שלה בדיוק,
אותה גידול ממאיר שחיסל אותה מפנים יום אחרי יום- אהבה.