הוא נכנס אלי, לאט לאט
מחלחל.
כמו מי גשם, מהגשם שירד רק לפני כמה דקות
וכבר מספיק לחמוק ולחלחל לאדמה, לעומק.

אני סופגת ממנו הכל
את הדברים הטובים, והפחות טובים
את היופי ואת הכיעור,
את האהבה- וגם את השנאה
אבל בעיקר את הקסם.

הוא נכנס אלי, בזהירות ובכוח גם יחד
ונשאר בתוכי, לנצח.
יש בו כל-כך הרבה חכמה,
וכל כך הרבה רגש
יש בו כל כך הרבה שלפעמים אני פשוט
רוצה לכתוב אותו, את כולו,
בתוך ספר. שישאר פתוח לנגד עיני,
כל הזמן.

אני חווה איתו את כל הריגושים,
את כל הכאבים ואת כל האכזבות.
הוא שלי, רק שלי
לא אחלוק אותו עם אף-אחד,
לעולם.

הוא היחיד שמבין את הנפש המתוסכלת שלי
זה שאני משתדלת להכירו היטב,
אבל הוא עוד מגשש אלי באפלה
לא מודע אלי.

האקורד האחרון שלי...