זה היה אמור להיות יום כיפור גרוע במיוחד.
אבא ואמא החליטו לא לנסוע השנה לחו"ל, אחי הקטן, רק בן
חודשיים, נדנד ללא הפסקה כבר עם כניסת החג, ויוני, החבר הכי
טוב שלי, היה אצל הדודים בחיפה.
"ממש מקסים", אמרתי לענת בטלפון, "אפילו אין לאן לברוח".
"חכה", הרגשתי שהיא מחייכת אליי מהצד השני של השפופרת, "יש לי
רעיון שיעודד אותך"...
שאלתי אותה בחוסר סבלנות מה הרעיון... והיא צחקה.. שמעתי את
הצחוק על הקול שלה...
היא משכה אותי עוד ועוד.. אבל אני כבר לא יכלתי להתאפק...
ככה זה כל יום כיפור כשאני לא בחו"ל - אנחנו תמיד מדברים
בטלפון, אנחנו לא צמים, ולא שמים על כל החרטא הזה של לבקש
סליחה..
אם בנאדם עושה מעשה רע למישהו-שיבקש סליחה עוד באותו הרגע ולא
יחכה שנה בכדי לבקש סליחה..
היא אמרה לי לבוא אלייה ב8 וחצי
באתי.. היא פתחה שולחן, חומוס, סלטים, פיתות..
עשינו צחוקים... לא הבנו איך כולם מסוגלים לוותר על דבר
שכזה... סיימנו לאכול, והיא פתאום באה אליי ביציאה שלא הבאתי
מאיפה היא הביאה אותה...
"בוא נלך לים!", היא אמרה.
"מה??" התפלאתי..
"כן, בוא נלך לים! בא לי על הים עכשיו..."
לא הבנתי מה נפל עלייה! יום כיפור היום, קר בחוץ, ועוד יותר קר
בים, שלא לדבר על זה שהדרך ברגל מפה עד לים זה בערך שעה
וחצי...
אמרתי לה בציניות: "אוטובוס או מונית"?
היא צחקה וחשבה שאני לא רוצה ללכת איתה,
את האמת..? לא היה לי כח ללכת עכשיו שעה וחצי עד לים.. ועוד
שעה וחצי לחזור.... ממש לא היה לי ראש לזה.
אני דווקא ביניתי על זה שנישב אצלה בחדר ונראה את ההופעה של
אלי ומריאנו, זאת שהיינו בה עם יוני וגל, אני זוכר את זה כאילו
שזה היה אתמול [למרות שזה היה לפני חודש..] זה היה פשוט קורע!
איזה צחוקים הלכו שם חבל על הזמן...
אבל היא רצתה ללכת לים.... אז אני יגיד לה לא? לא...!
בערך ב-11 ככה יצאנו מהבית שלה, לכוון הבית שלי...
הייתי עם חולצה ארוכה אבל היא הייתה דקה ובים קפוא בעונה הזו
של השנה אז עברנו אצלי בבית כדי שאני אקח סווצ'ר והתחלנו ללכת
לכוון הים..
אני לא יודע למה, אבל כל-כך התרגשתי...
לראות ככה את כל האנשים, יש אוירה כזו מיוחדת, למרות שזה לא
באמת חג, ולמרות שזה לא יום שאנשים אמורים להיות בו שמחים, בכל
זאת הייתה אוירה כזו מיוחדת באוויר... כאילו אנשים מרגישם
חופשיים כאלה...
פתאום כולם הולכים על הכביש, לא דואגים לכלום,
אנחנו ממשיכים ללכת ורואים חבורה של ילדים בני 13-14 מדברים על
איך הם יחזיקו את הצום בפעם הראשונה, כולם מתלהבים.
אף אחד לא חושב על כלום, חוץ ממה הוא עושה ברגע שהוא מגיע
הביתה עד למחרת בערב, כשיצא הצום.
המשכנו ללכת, ובסוף הגענו לים... התעייפו לי הרגליים... וואי
איזה דרך עשינו עד שהגענו...
באמת שהיה קר... ענת דיברה איתי והשפתיים שלה רעדו מרוב
קור...
פרשנו את השמיכה קרוב למים, איפה שאין בכלל אנשים ביום כיפור
בלילה ושכבנו והסתכלנו על הכוכבים...
הרגשתי שגם הכוכבים מתרגשים, בדיוק כמו האנשים, פשוט הייתה
תחושה של חידוש באוויר. אולי זו השנה החדשה שבפתח, ואולי זה
החידוש הזה שכולם מרגישים שהם מרוקנים את עצמם מחטאים ומרגישים
איזושהי הקלה. אני לא יודע, באמת שלא, כי אני אף פעם לא צמתי,
לא הרגשתי צורך לצום במשהו שנראה לי מופרך מדיי...
אבל אני בטוח בזה שהאווירה הייתה שונה מכל שאר השנה.
ענת הסתכלה לי בעיניים, נראה לי שהיא רצתה לראות אם אני מסתכל
עלייה או לא...
בטח שהסתכלתי! היא כזו מדהימה, אבל היא כמו אחותי, אני בחיים
לא יוכל להסתכל עליה בתור מישהי שתיהיה חברה שלי או משהו כזה,
פשוט לא מסוגל! אם אני יינשק אותה זה יהיה כמו לנשק את
אחותי...
חיבקתי אותה.. פתאום הרגשתי כל-כך קרוב אלייה, הרגשתי כאילו
הלב שלי מתמלא, הרגשתי שהוא מתמלא במשהו אבל לא ידעתי במה...
זו הרגשה כל-כך מוזרה שלא הרגשתי אף פעם קודם לכן, הייתי כל-כך
שקוע בלפענח את מה שאני מרגיש וחיבקתי אותה כל-כך חזק, כנראה
יותר מדיי חזק, כי היא אמרה לי "עידו! אתה חונק אותי!!" איך לא
שמתי לב....
הרגשתי צורך להיות קרוב אלייה יותר מתמיד, אולי כי האמנתי שזה
מה שיעזור לי להבין מה זו ההרגשה המוזרה הזו...
תמיד אמרו לי שכשאני אתאהב אני ירגיש "שלם", ולא הבנתי למה
הכוונה.. אולי הם התכוונו לזה??
"לאאא, לא יכול להיות" חשבתי לעצמי בלב, לא יכול להיות שום מצב
שבעולם שאני אתאהב באחותי! "היא אחותי למען השם!" זה פשוט לא
הגיוני...
המחשבות בראשי החלו להתבלבל... עזבתי אותה, נשכבתי בצד השני של
השמיכה עם הראש כלפי החול, חשבתי.
"עידו, מה קרה לך? מה יש לך? נוו, קר לי.. בוא תחבק אותי"
לא התייחסתי אלייה, שמעתי אותה, אבל לא התייחסתי... היה לי
כל-כך מוזר מה שהרגשתי עכשיו...
"עידו! נווו מה קורה איתך?" שוב לא עניתי לה...
היא הסתובבה אליי, שמה על הגב שלי את ראשה, והציצה מהצד.
הסתכלה על הפרצוף שלי...
פתחתי עין אחת, לא הבנתי מה קרה פה עכשיו, הראש שלי כל-כך לא
היה פה....
"עידו, מה קרה לך?" היא אמרה לי בקול העדין שלה.
"כלום, עזבי..." עניתי לה בקרירות, אך מנסה לא להישמע מגעיל..
"נוו עידו אני יודעת שקרה לך משהו ואני מבקשת לדעת מה. בעצם
אני לא מבקשת, אני דורשת! מה קרה לך??"
"כלום, ענת, באמת שכלום אני סתם חושב.."
"טוב! אז תחשוב ותחבק אותי בינתיים! קר לי... אמרתי לך שאני
צריכה להביא איתי עוד חולצה מתחת אבל אמרת לי שלא צריך כי לא
עד כדי כך קר.. אז עכשיו תאכל אותה ותחבק אותי"
נוו מה? נראה לכם שאני מסוגל להגיד לה לא? לא!
חיבקתי אותה...
פתאום עברו ליידנו כמה דתיים חרדים, צעקו לנו והתחילו לקלל
אותנו.. כל-כך רציתי לקום אליהם ולצעוק שיזדיינו מפה! שקודם כל
יעשו צבא, יגנו על המדינה שלנו, יפרנסו את המשפחות שלהם ואז
יבואו אליי בטענות שאני מחבק את אחותי....
ענת אמרה לי "עזוב, תן להם ללכת".
אבל הם נשארו שם.. הם נשארו שם והמשיכו לקלל אותנו ואמרו לנו
שאלוהים לא ייסלח לנו..
הם התקרבו אלינו. את האמת? הרגשתי מאויים.. הם היו איזה חמישה
או שישה אנשים... חרדים, בסביבות גיל ה30 לחייהם.
הם התקרבו והמשיכו לקלל, אמרו שאלוהים לא ייסלח לנו ושנלך
לגיהנום, באותו רגע כבר לא יכלתי להתאפק..
"גיהנום? אני אלך לגינהנום??? איפה אנחנו חיים עכשיו אם לא
בגיהנום?? כל יום פיגוע, נהרגים לנו חיילים, אחים, חברים, למה
החבר הכי טוב שלי היה צריך למות בפעולה בשכם??? למה? למה
לעזאזל אתם לא יכולים לשרת בצה"ל? למה??? כי אתם צריכים לשבת
בבית ולהתפלל ולהאכיל 10 ילדים ו8 חתולים? למה? למה אתם לא
עובדים? למה אנחנו - אלה שנלחמים, אלה שעובדים כמו חמורים
צריכים לשלם על האוכל של הילדים שלכם??? אם כבר הייתם משריצים
כל-כך הרבה ילדים והם היו מתגייסים לצה"ל, מגינים על המדינה
שלנו, אז עוד הייתי איכשהו יכול להבין ולקבל את זה, אבל
אתם...."
"דייי! עידו תפסיק כבר!!" ענת הרימה את קולה ונשענה על היד
שלי...
החרדים זרקו כמה מילים, משהו שלא הבנתי בכלל והמשיכו...
רציתי לבכות... נזכרתי ברועי שנהרג שם, בשכם, לפני 7
חודשים...
הוא היה גדול ממני כמעט בשנה וחצי אבל זה לא מנע מאיתנו להיות
החברים הכי טובים..
עוד חודשיים וחצי אני מתגייס, לגולני, ואני אדע שאני שומר על
המדינה והבני זונות האלה מתפללים.. למה? למי? למישהו שספק בכלל
אם הוא קיים? למישהו שגרם ליותר משישה מיליון יהודים למות...
למישהו שגורם לכל-כך הרבה עצב במדינה הזו...
כל-כך הרבה דם שנשפך פה, והוא לא עושה כלום, הוא רק מסתכל...
שוב קברתי את הראש באדמה... הפעם ענת ישבה ליידי, היא ישבה לצד
הראש שלי וליטפה אותו...
פתאום הרגשתי מוגן... הרגשתי שסופסוף למישהו אכפת ממני,
שסופסוף מישהו בכלל מראה לי שאכפת לו ממני...
אחרי בערך עשרים דקות היא הפסיקה ללטף אותי...
הרמתי את הראש וראיתי אותה נשענת על הידיים ומביטה לים...
קמתי וישבתי ליידה, שנינו מסתכלים בגלים. אף אחד לא יודע מה
עובר לשניה בראש... שנינו תוהים.. אבל כנראה שכל אחד חושב על
משהו אחר...
חיבקתי אותה ושוב הלב שלי התמלא...
ורק אז הבנתי שאני אוהב אותה! אני פשוט אוהב אותה! לא בתור
אחות, בתור יותר מאחות, אבל גם לא בתור חברה...
אני פשוט אוהב אותה, לא יודע אם זה בתור אחות... אולי בתור
ידידה.. אבל היא אחת שיודעת עליי הכל ומכירה אותי יותר טוב ממה
שאני מכיר את עצמי...
הערצתי אותה כ"כ, הערצתי אותה על התושייה שבה, הערצתי אותה על
השמחת חיים שיש לה, על הדרך שבה היא תמיד מצליחה לעודד אותי,
על התמיכה שהיא העניקה לי כשסיפרתי לה שאחותו של רועי התקשרה
אליי ואמרה לי שהוא בבית חולים במצב אנוש אחרי הפגיעה שהיתה
לו... ואני בחיים לא אשכח את כל הדרך הקשה שעשתה כדי לקנות את
אמוני בה...
"ענת?"
"מה?", היא שאלה.
"את יודעת על מה חשבתי עכשיו בזמן ששנינו הסתכלנו על הים?"
"על מה?"
"חשבתי.... וחשבתי.. וחשבתי עוד קצת... והבנתי שאני אוהב
אותך... אני כל-כך אוהב אותך!!" היה מרוח לי כזה חיוך על
הפנים..
"מה...? אתה בטוח במה שאתה אומר?"
"נוו ברור! את מכירה אותי בתור אחד שלא חושב אלף פעמים לפני
שהוא פולט משו מהפה?" אמרתי לה בביטחון...
"לא.. ברור שלא.. אבל אתה בטוח??" היא תהתה עם עצמה וראיתי
שהיא נלחצה קצת...
"ענת! את החיים שלי! אני כל-כך אוהב אותך ואין לך מושג מה את
בשבילי! אני מעריץ אותך! את פשוט מושלמת, יש לך אופי מושלם ואת
חכמה, ויפה, ויכולה להשיג את מי שאת רוצה רק בקריצת עין, ואני
מבטיח לך שאם הוא לא ישר ייתאהב בך - אין מצב שהוא לא הומו!
אבל.. חח שלא תחשבי לא נכון, אני לא הומו, את פשוט אחותי אז
אני לא יכול להתאהב בך" אמרתי לה והרגשתי כל-כך טוב עם עצמי!
ראיתי שלאט לאט היא מתחילה לחייך והיא צחקה... הצחוק הזה שלה
תמיד עשה לי טוב.. ראיתי שהיא הרגישה איזושהי הקלה.. אולי היא
חשבה שאני אוהב אותה בצורה רומנטית..? לא יודע, ולא אכפת לי!
אני רק רוצה שהיא תדע כמה שהיא חשובה לי!!
היא אמרה לי שגם היא מאוד אוהבת אותי והתחבקנו... הפעם כבר לא
היתה לי את הדקה הזאת של ההרגשה של השלמות, כי הבנתי מה אני
מרגיש והבנתי למה אני מרגיש את זה וההרגשה הזו היתה איתי עוד
מהחיבוק האחרון... היא פשוט לא עזבה אותי.. והבנתי שאני לא
חייב להרגיש שלם רק כשאני בא איתה במגע פיזי.. כי היא תמיד
הייתה ותמיד תיהיה בלב שלי...
"אחח!! מה אני יעשה בלעדייך, תגידי לי?? מה??"
הרגשתי כל-כך מאושר..
החלטנו ללכת הביתה... היה כבר בערך 3 וחצי, או 4 בלילה נראה
לי...
התקדמנו.. חיבקתי אותה...
"עידו, לא נעים ללכת מחובקים ברחוב ביום כיפור"...
עזבתי אותה,
הלכתי לצידה..
ליוויתי אותה עד לבית שלה והמשכתי לבית שלי..
קבענו שנדבר בבוקר, כשנקום...
אני קמתי ב2 וחצי בצהריים בערך... קמתי עם הרגשה רעה, כל-כך
רעה!! אבל העדפתי להתעלם.. הרי היום יום כיפור, מה כבר יכול
לקרות?
התקשרתי אלייה והיא התעוררה כמה דק' לפניי נראה לי...
קבענו שנילך לעשות סיבוב בשכונה פה למטה... ירדנו למטה ואמרתי
לה שקמתי עם הרגשה רעה, כאילו משהו רע הולך לקרות... היא אמרה
לי לא לחשוב על זה כי זה ידוע שמחשבות גוררות מעשים... העדפתי
להתעלם מההרגשה.. למרות שזה היה לי קשה..
ירדנו סתם ככה למטה כדי להעביר את הזמן... ראינו מלא אנשים
שאנחנו מכירים.. הרי ביום כיפור כולם נמצאים באותו מקום.. לאף
אחד אין לאן לברוח... כולם חיים באותה המציאות, אבל אף אחד לא
רוצה להודות בזה....
עמדנו ליד כל החברים, ואז ענת נגעה לי בכתף..
"עידו, דודים שלי פה, חכה שניה אני הולכת להגיד להם שלום וכבר
חוזרת"
הם ישבו עם הילדים שלהם על הספסלים בכניסה לגינה, היו שם המון
אנשים, הרי ביום כיפור כולם יושבים באותו מקום... לאף אחד אין
לאן לברוח.. כולם חיים באותה המציאות אבל אף אחד לא רוצה
להודות בזה..
ואז שמעתי פיצוץ.
רצתי 100 מטר מאיפה שעמדנו, לכיון הכניסה לגינה. היה דם בכל
מקום, חיפשתי את ענת, כל-כך התפללתי שהיא לא שם!! אבל אז ראיתי
את השעון שלה, זה שקניתי לה לפני קצת יותר משנתיים ליומולדת 16
שלה...
הוא היה מנופץ... זיהיתי אותו רק לפי הרצועה.. הורודה היפה הזו
עם הלבבות האדומים עליה שהיא כל-כך אהבה... ורק אחר-כך הסתכלתי
על השעון עצמו, לוודא שזה באמת שלה...
ירדו לי דמעות מהעיניים... לא הצלחתי לראות כלום.. ראיתי
מטושטש בגלל הדמעות.. כל מה שראיתי זה רק אדום..
כל הכביש היה אדום והבנתי שזה דם...
"למה הבני זונות האלה לא מוכנים לשרת בצבא??? למה הם חייבים כל
הזמן להתפלל לאלוהים שיהיה טוב בזמן שהוא הורג לי את האנשים
הכי קרובים אליי?? למה רועי ועכשיו גם את? אחותי...? למה?"
התחלתי לבכות כמו מטורף...
"אחח! ענתי, מה אני אעשה עכשיו בלעדייך, תגידי לי? מה???" |
