אני חיה איתך באותו הבית, תחת אותה קורת הגג
ואני קוראת לך בשם, שמסגיר את הקרבה,
אין לי ברירה, ככה חונכתי עוד מאז שלא הייתי.
אני מוציאה מילה שהייתה תלויה בספק,
ועכשיו הספק ברור לי, טעיתי.
אני מרגישה עלובה שמשקרת לך ולעצמה,
מרגישה שאני חיה בזכותך, ולא רוצה.
לפעמים אני כל כך שונאת,
רגע אחר-כך אוהבת (עד גבול מסוים).
אתה עושה תחרות עם זו שאני אוהבת,
תחרות שנועדה מראש לכישלון.
אתה מכין את האוכל בצורה אחרת,
אתה מכניס את התבלינים הנכונים
ושוכח את התבלין היחיד הנחוץ
אתה שוכח אותו בחוץ,
כי לא סתם אומרים במפעל של צבר
"חומוס עושים באהבה או לא עושים בכלל".
אני רוצה שתשים לי באוכל פירור של הבנה,
קמצוץ של הקשבה, טיפה של רצון להתקרב,
ואם אפשר, הרבה מלח, מלח מצביע על אהבה.
אני רוצה הרבה ממנה,
אני רוצה שהזמן יחזור לאחור ונשנה,
אני רוצה לקרוא לך אבא ולהתכוון לקרבה,
לקרוא לך אבא לא כי אני מוכרחה.

בתוך תוכי, בנימי נשמתי- אני אוהבת אותך, אבא.
גם לך יש מקום אצלי בלב, ואני רק מקווה שהוא עוד יתרחב.