בתחנת האוטובוסים שמול בנק הפועלים
יוקדת השמש -
מפצחת לי את הראש.
נכנסים --- יוצאים ---
--- יוצאים --- נכנסים
עשרות אנשים את כספם לדרוש,
במסדרונות ממוזגים עם הפלורסנט שמאיר,
אין ספק, סימן שאתה בעיר.
מכוניות נוסעות אל עבר הכיכר
במקצב מהורהר,
מבחיל, כי מוכר
המקצב הזה
עוד רגע מנפץ לי את בית החזה.
עיוור עם מקל הליכה מגשש
לאתר את הקו לביתו,
מאבטח עייף חולף לידו,
ואשת גיל העמידה לידי נאנחת ברכות.
ובאוזניי - להקה בריטית מנגנת
בשלווה
ובאחווה, כמעט כמו של זמרות בכנסיות
ונראה שכך הכל צריך להיות.
עם השקט הנינוח הזה, כמו בשירים של עמיר לב,
אבל השמש יוקדת והמקצב ארור וכמעט רטוב -
הרחוב מזיע מעמידה ברמזור,
ממשאיות שלא מכבות את המנוע כשפורקות מטענן,
מרעש המזגנים,
מהטיפות שנוטפות מהם.
הבריטים שמלטפים אותי בעור התוף
קוראים לי להצטרף ולראות
שהכל tender , לכל הפחות.
ובאמת, צמרות העצים ירוקות.
בינתיים.
הזמיר אומר לי: "Love's the greatest thing / that we have",
אבל כשאני מול בנק הפועלים, לא אוכל להתאהב,
אז למה האוטובוס מתעכב? |