זאת אמא שלי, ויום אחד היא לא תהיה פה יותר. הייתה חסרה לי קצת
אהבה, אז פניתי לאמא שלי.
עד כמה שהיום אני גדול וחזק ואמא שלי לא יכולה יותר לסחוב אותי
בידיה, אני תמיד יכול לחוש דרך המגע שלה את אהבתה כלפי. כה
תמימה ואמיתית. אהבה.
חיוכה הגדול כשהיא רואה אותי יכול להאיר את יומי כשהשמיים שלי
שחורים.
אז מה אם לפעמים במצב רוח של צחוק וציניות אני מחליט קצת לרדת
עליה, לעקוץ אותה קצת
ולקרוא לה "פלצנית". אני עדיין אוהב אותה.
כשהייתי קטן ואמא שלי הייתה הולכת בבית עם החלוק הלבן שלה היא
הייתה נראית לי כמו מלאך, וכל פעם הצבע שלבן שעטף אותה עטף
אותי בחום, בטחון ואהבה שאותה לא ידעתי.
אבא שלי היה קונה לי טונות של בובות לגו וטירות, ואני כל כך
שמחתי שיום אחד אמרתי:
"את אבא אני אוהב בגלל הלגו, ואת אמא אני אוהב בגלל הלב."
עד היום אבא שלי זוכר לי את זה, למרות שאני מאמין שבתוך תוכו
הוא יודע שגם אותו אני אוהב.
אמא שלי בן אדם כל כך אקטיבי, אני תמיד מוקסם מהסבלנות
האינסופית שיש לה ללמוד דברים חדשים ואף פעם לא לוותר. ועד כמה
שהיא תמיד נשמעת ונראית כזה בן אדם אופטימי בדרך כלל
יוצא לה תמיד להסתכל על הכל בשחור.
מדהים אותי שמתוך כל כך הרבה צבע לבן וטוהר יוצא שחור באמצע,
מן נקודה מזוהמת כזו.
לא מזמן, היא עברה ניתוח, והיא לא יכלה להיות כל כך אקטיבית
כמו בדרך כלל, אבל לראות אותה נחה קצת עשה לי טוב. עשה לי טוב
לדעת שהיא לא מאמצת את עצמה יותר מידי.
עכשיו היא נכנסה לעוד התקף אהבה שכזה. תמים כזה. היא קראה לי
לחדרה ופתחה את
זרועותיה כמו כנפיים ענקיות ואמרה לי: "בוא גיאצ'וק תן חיבוקון
לאמא שלך".

ואני עם כל הגודל העצום שלי נכנסתי למיטתה והנחתי את ראשי על
החזה שלה. שומע את דפיקות הלב שלה. הולמות והולמות ואני מרגיש
בליבי את האהבה שלה כלפיי, ואת אהבה שלי אליה.
לפעמים אני תוהה מה אני אעשה בעתיד בלי אמא, בלי האהבה שלה
בעולם האכזר והגדול הזה לבדי, ואני חושב על הלוויה שלה ופחד
מתמלא בתוכי. ההרגשה של הבדידות ממלאת אותי.
זאת אמא שלי, ויום אחד היא לא תהיה פה יותר.