מה עשיתי?
אני רק מנסה לחיות את החיים שלי פה. וזה קשה. מילא העולם,
אנשים, חברים אבל דווקא אתה?
זה דיי פרדוקסלי כשאני חושב על זה, הבנאדם שאני הכי אוהב בעולם
וגם הכי שונא בעולם...
אני אוהב אותך כמו שאני לא אוהב אף בנאדם בעולם הזה. כל מילה
שלך היא זהב בשבילי, כל מילה טובה וכל ליטוף אוהב הם יקרים
מפז.
אני לא שונא אנשים. אף אחד. אני לא אוהב אנשים מסויימים, אבל
אני לא שונא אף אחד. ולפעמים אני מרגיש שאני ממש שונא אותך.
איך?
איך זה שכל מילה שנאמרת עם זמץ של ביקורת או אפילו נימה עצבנית
גורמת לי להרגיש כמו ילד בן חמש בגובא דשא?
איך זה שאני כ"כ אוהב אותך למרות כל הרע שאני מקבל ממך?
איך זה הגיוני שאתה שהכי אוהב אותי בעולם, שהכי רוצה בטובתי,
שהכי רוצה להפוך אותי לבנאדם טוב - אתה, פוגע בי הכי הרבה
וכאילו בכוונה?
איך זה שאני כ"כ מתעב את דברים מסויימים אצלך ובכל זאת אני
מוצא את עצמי אותו הדבר?
למה?
למה אתה עושה לי את זה?
אני לא הבן שלך?
אני כבר לא עושה כל מה שרצית שאני יעשה?
אני לא עולה על הציפיות שלך?

אתה לא יודע שאתה פוגע בי?
אני בוכה תוך כדי הכתיבה של השורות האלה....
ואני לא יודע למה לעזאזל אני כותב את זה
אתה לא תקרא את זה.
אני לא אתן לך לקרוא את זה.
כי אני לא רוצה שתדע את זה
כי אני לא רוצה לפגוע בך כמו שאתה לפעמים פוגע בך....
כל-כך הרבה שאלות ואין להן תשובות...
אולי גם לא יהיו להן תשובות...


                                                         
בנך האוהב....

אני יודע שהכתיב בקטע הזה היא מאד גסה ומאד לא ברורה, אבל זה
רק מה ששפכתי באחד מהלילות לתוך הבמה הנפלאה הזו.
פעם חשבתי שלשמור את כל זה בפנים זה דבר טוב, עכשיו אני פותח
את עצמי בפני אנשים שלא מכירים אותי (ואלו שמכירים,עכשיו
מקבלים עוד פיסה לפאזל הנפשי שלי) ואני לא יודע מה לעשות
עכשיו...
זה פצע פתוח... אז בבקשה תהיו טיפה עדינים....