[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
דברים קטנים

ממה בדיוק הוא מחייך? אין שם שום דבר מצחיק. בניינים אפורים
וגשם מחורבן שיורד ללא הפסקה.  
כבר עוד מעט חושך והאוטובוס הזה לא זז, ויש מחר מבחן בפיזיקה
ללמוד אליו, והדס ניסתה להגדיר מה בדיוק בבחור הזה מעצבן אותה
כל כך. כבר רבע שעה מאז שעלתה לאוטובוס והתיישבה על ידו והוא
לא הזיז את הפנים מהחלון לשנייה אחת.  
סתם עוד חייל, נמוך קצת, כתפיים אולי רחבות מהממוצע אבל לה זה
לא עושה את זה. לא שהוא מכוער בצורה קיצונית או משהו, אבל הוא
שידר משהו שפשוט קומם אותה. המדים, זיפי הזקן, השיער הקצוץ.
הרישול שבו שרך את נעליו. כומתה חומה שנראתה כאילו התעללו בה
עם סכין גילוח. הנשק שהדיף ריח של סולר והיה בעיניה מלוכלך
ומאיים. תיק קטן שנשען על רגלו ועליו נכתב "רובאית 13 - שליחי
השטן" מתחת לציור של גולגולת וקלשון תקוע בה. מחריד. ומה פתאום
הוא לובש משקפי שמש בגשם הזה? על מי הוא חושב שהוא עושה רושם?
ואולי העובדה שהפרצוף שלו היה תקוע על הזכוכית כל הנסיעה, והוא
לא זרק לעברה אפילו מבט אחד עלוב. כאילו הוא רגיל שרקדניות
יפות מתיישבות על ידו באוטובוס כל יום.  
ומה שהכי מוזר. כל כמה דקות היא קולטת תנועה בהשתקפות פניו
שבזכוכית, וכשהיא פוזלת לעברו בזהירות היא קולטת חיוך קטן כזה.
בלי שום סיבה. מה מצחיק לעזאזל? ואולי הוא צוחק עליי? משהו בי
מצחיק?
היא בחנה בזהירות את עצמה. אחרי הג'אז מיהרה להחליף לטרנינג
ומעיל דובון מסמורטט, ואולי זה לא נראה עליה מי יודע מה. השיער
עוד רטוב קצת מהגשם בחוץ. ואולי סתם כי היא מתה מעייפות וכל
השרירים ברגליים תפוסים רצח, ומחר יש מבחן בפיזיקה ומה אכפת לה
ממנו בעצם? סתם אחד.
איפ! הנה עוד פעם הוא מחייך. חיוך קטן, אבל חמים כזה. היא
קיוותה שהוא לא יקלוט אותה פוזלת לעברו כך. זה יכול להיות מאוד
לא נעים. ומה הוא בכלל רואה מחוץ לחלון שמשעשע אותו? רחוב, גשם
ושלוליות ואנשים עם מטריות.
משהו לא בסדר אצלו, החליטה. החיילים האלה, כולם חוזרים מסובבים
קצת. אולי תנסי לחשוב על משהו אחר. מבחן בפיזיקה מחר, שיו אני
הולכת למות. חבל שלא הבאתי איזה מחברת. עוד ארבעים דקות נסיעה
באוטובוס שאפשר היה לנצל.
צלצול של טלפון סלולרי הקפיץ אותה מהמקום. החייל במושב לידה זז
פתאום, התאמץ לחלץ מכיסו את המכשיר וענה בקול מנומנם. יופי.
עכשיו כבר אין סיכוי לחשוב על משהו אחר.
אולי תפסיקי להיות מגעילה, גערה בעצמה. הוא לא עשה לך כלום. את
לא מכירה אותו בכלל.
"אי אפשר." שמעה אותו אומר בשקט. "מה למה? ככה. כי אני אמרתי.
זה לא רלוונטי. כן. לא. לא, אני לא הולך לעמוד מול החיילים
ביום ראשון ולהגיד להם כזה דבר. זה לא מגיע להם. אתה מתכוון
להיות שמוק, תעשה את זה לבד."
היא שמה לב שהגשם נפסק. יופי. אולי תצליח להגיע הביתה בלי
לחטוף שפעת, למרות שההמתנה בתחנת האוטובוס הקפואה כנראה הרסה
את הסיכוי הזה.
עוד פעם הוא מחייך! היא לא התאפקה ורכנה טיפה קדימה כדי להביט
מחוץ לחלון. בחורה צעירה עושה ג'וגינג. אז זהו! הוא מפשיט
בחורות בעיניים. בן זונה.  
בפעם הבאה היא תשאל אותו. מה יש לה להפסיד? אם הוא סוטה אז היא
תקום ותרד מהאוטובוס. ואם לא אז כדאי מאוד שיהיה לו הסבר טוב.
היא התאפקה בשקט כמה דקות עד החיוך הבא.
"מה?"  הפציצה פתאום והוא הסתובב לעברה, מופתע.
- "הממ?"
-  "מה כל כך מצחיק?"
הוא נראה נבוך לשנייה. זה שעשע אותה. גדול וקשוח, אבל תפסתי
אותך.
"סתם..." מלמל.  
- "מה סתם?" היא לא התכוונה להרפות. אם הוא צוחק עליה אז שיהיה
לו ביצים להודות. הוא לא אמור להיות הטיפוס הביישן, לא עם כל
הפוזה הזאת שיש עליו.
החייל החווה בתנועה קטנה של ראשו אל החלון, והיא התכופפה עוד
קצת כדי להסתכל. הגשם נפסק ושמש אפרורית ומדכאת של לפנות ערב
יצאה. באחת החצרות היה ילד עם כלב. אולי לזה הוא מתכוון?
"אני לא רואה כלום." השתדלה לא לתת לכעס לחדור לקולה.
- "הילד והכלב. תסתכלי טוב."
הילד, אולי בן ארבע, התרוצץ בדשא הרטוב עם הכלב שהיה גבוה
לפחות כמוהו. "אני רואה ילד משחק עם כלב."
- "וזה הכול?" הוא נשמע מאוכזב.
- "זה כל מה שיש שם."
- "לדעתי זה נחמד."
- "מה? בעלי חיים? ילדים?" עכשיו היא הרגישה נבוכה, והכעס
התחלף באי-נעימות.
- "דברים כאלה." היא שמה לב שהוא נמנע מלהביט ישירות אליה.
"למשל קודם היתה הבחורה שרצה."
- "כן, ראיתי. אז?"
- "אז, ירד גשם. היא כנראה ממש אוהבת לרוץ אם היא רצה בגשם.
לא?"
- "כלומר, אתה נהנה לראות אנשים נהנים?"
- "לא בדיוק..." הוא התפתל.
- "נו, תסביר לי. אני רוצה לדעת."
הוא השתהה והיא אזרה עוז כדי להמשיך ולהביט ישר עליו, עד
שיישבר. השתקפות כפולה שלה בהתה אליה חזרה ממשקפי השמש.
"איפה שאני נמצא רוב הזמן..." הוא ניסה להסביר "רואים בעיקר
דברים רעים."
זהו זה, חשבה לעצמה. ידעתי. הוא מסובב לגמרי. יותר מדי זמן
בצבא. תסמונת הלם קרב או משהו כזה.
כנראה שמשהו בפניה הסגיר את מחשבותיה כי הבחור השתתק פתאום
וסובב את ראשו חזרה לחלון.
הוא לא חייך יותר. אחרי עשר דקות החייל ירד מהאוטובוס. הוא ירד
בצד השני של הכביש והיא לא יכלה לעקוב אחריו דרך החלון. חבל,
חשבה לרגע. מהרגע שפתח ת'פה והתחיל לגמגם הוא כבר לא נראה כזה
מעצבן... ואת גם כן, מה קפצת עליו ככה? כבר אסור לחייך בארץ
הזאת בלי שיאשימו אותך שאתה סוטה?
היא המשיכה לתהות לגביו עוד רבע שעה עד שהאוטובוס הגיע לתחנה
שלה.



המבחן בפיזיקה היה אסון. היא לא הצליחה להתרכז בשום דבר כל
היום. כל מיני דברים הפריעו לה פתאום: התחושה הנעימה של הסוודר
שלבשה בבוקר. הניחוח של התה בתרמוס של המורה שהשגיחה עליהם
בזמן המבחן. יונים שקיננו מחוץ לחלון המעבדה.
יש לי חום, חשבה. לא הייתי צריכה לצאת מזיעה מהסטודיו ישר
לקור. החליטה לוותר על המשך הלימודים ולחתוך הביתה, אולי איזה
אמבטיה חמה וללכת לישון.
בדרך הביתה עברה ליד בית ספר יסודי. עצרה שנייה לשרוך את הנעל
ומשהו גרם  לה להרים את מבטה. גבר גבוה עם צ'ימידן גדול הסתובב
על המדרכה, נראה כמחפש משהו, נבוך קצת, לא במקומו. היא שמה לב
לתגיות באנגלית קשורות לידיות התיק. חוזר מחו"ל, הסיקה לפתע
והופתעה מעצמה על החיבור המהיר, ואז עצר הגבר והתכופף ופתח את
זרועותיו לרווחה לילד קטן עם ילקוט על הגב שרץ והשליך את עצמו
לזרועותיו, והאבא חיבק את הילד בכוח והרים אותו באוויר.
והיא חייכה.



אחרי כמעט חודש, ביום בהיר ושטוף שמש בדרך חזרה מהג'אז, הדס
עברה במקרה ליד דוכן עיתונים וכותרת צדה את עינה - חייל צה"ל
נהרג בקרב נגד מחבלים ליד טול-כרם. ולפני שהבינה למה, היא
מרימה עיתון ומדפדפת בקדחתנות עד שהיא מגיעה לתמונת ההרוג;
והיא לא יכולה לזכור איך בדיוק הוא נראה אבל לבחור בתמונה היו
משקפיים ולו לא, וחוץ מזה היא די בטוחה שהיו לו כנפי צניחה
ולחייל בתמונה לא היו, ובעיתון כתוב שההרוג גר בקיבוץ בדרום,
ובעצם היתה לו כומתה חומה של גולני, ובכלל מה הסיכוי שזה
דווקא? אבל בכל זאת יכול להיות, והיא המשיכה לחפש בין הדפים עד
שהיתה בטוחה שזה לא הוא. ובכל זאת פרצה בבכי, והדמעות זלגו
ונפלו על תמונת החייל שבעיתון כמו גשם שלא נפסק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אגב המרגל באמת
לא הועיל


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/10/03 0:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה