ביום שני הודיעו לנו על יציאה לסמינריון.סמינריון..? מה זה?
אז אוקי..סמינריון זה אמצעי נואש של בתי ספר דתיים לשמור עלייך
בתלם ולהחדיר לך לראש את הרעיונות שלהם ושל המערכת,מן שטיפת
מוח ממסדית שכזאת.אצלנו בבית הספר,הוציאו בעיקר את הבנות
לסמינריונים-
שהרי אין כמו בת ישראל כשרה וחסודה, ועוד יותר טוב בקיאה
בהלכות נידה ואישות. אז ביום שני הודיעו לנו על יציאה
לסמינריון,לנו הכוונה לבנים...מייד שאלנו ביחד---יש בנות?
ואחרי התשובה החיובית התחלנו לשקול את היציאה ברצינות.אני
אישית לא כל כך רציתי לצאת, אני שונא הרצאות של מחבתי"ם
למיניהם..ומהוויכחים שלי איתם לא יוצא שום דבר חוץ מכאב ראש
,אדרנלין גבוה,ושיחות עם רב בית הספר.

אז אמרתי לעצמי בשביל מה אני צריך את זה,כך עבר לו השבוע .עד
שהגיע יום שישי,ביום שישי אני פתאום שומע שכולם יוצאים. הולך
להיות מצויין וקטעים ובלאגנים וכל הדברים הרגילים שקורים
כשיוצאים לטיול ביחד.אז החלטתי להצטרף. יצאנו לכיוון האכסנייה
בקיבוץ בצפון, ישר ששמעתי את שמו הצטייר אצלי בראש מקום מסריח,
מוזנח מלא מובטלים וחבורות משועממות של נוער רחוב. אבל להפתעתי
המקום היה יפה ונעים עם דשאים וילדים צד"לניקים קטנים שמשחקים
על הדשא.הכל היה אפוף ריח של פיתות עירקיות ולבנה.בקיצור מקום
לא נורא בכלל. נכנסנו לחדרים ,ואני התמקמתי על המיטה
העליונה.את המיטות הטובות אני אף פעם לא תופס,אני מסתכל על כל
המיטות ועד שאני מחליט איזה מהם הכי טובה -על כל אחת יושב חבר
מחייך ואני נאלץ לעלות בסולם למיטה העליונה ליד החלון. אבל לא
נורא, בעיות כאלה לא מטרידות אותי במיוחד, וכשהאור נכנס לי
בבוקר לתוך המוח אני פשוט שם את השמיכה על הראש..ככה
שהסמינריון התחיל בצורה דיי טובה. אחרי האוכל התחלנו להסתובב
באכסנייה,הסתובבנו בקבוצות עד שהגענו לחדר של כמה בנות
והתמקמנו שם .לאט לאט עוד אנשים הגיעו ונהיה צפוף וחם. האנשים
בחדר התחילו לאבד את הסבלנות ועוד יותר מכך -כבר שעה התנהל
בחדר וויכוח סוער על מידת הנחיצות של שירות בנות בצה"ל...אני
שונא את הוויכוחים ההמוניים האלה שכל אחד צועק את דעתו ואי
אפשר לשמוע ולהגיד כלום לכן העדפתי לא להשתתף.

המשתתפת הפעילה ביותר בוויכוח הייתה טל-טל לומדת באחת מכיתות
י"ב של הבנות היא יפה ,אבל מטומטמת ברמה..מרוח לה מבט על הפנים
שאומר דרך קבע --"אני לא מבינה אבל אני אשמח אם תסביר לי"
בקיצור, טל התחילה לצעוק את דעתה השלילית בנוגע לגיוס
בנות,ולטל אם שכחתי לציין,יש קול חזק. אז יצאתי החוצה
להתאוורר..בחוץ עדיים שמעתי את הצעקות של טל בקולי קולות
הסתכלתי למעלה וראיתי אור נסגר בחדר של משפחת צד"לניקים.
התחתי לחשוב על החיים של הצד"לניקים באכסנייה המסריחה
הזאת...אחרי הבתים המפוארים שהיו להם בלבנון,פתאום כל משפחה
צריכה לחיות הדירת חדר וחצי ולאכול בחדר אוכל..שלא לדבר עוד על
זה שלכל משפחה יש מינימום 3 ילדים ולרוב הרבה יותר. וכולם
נדחקים בחדר יותר קטן מדירה של עמיגור בשיכון יוספטל. כל הזמן
הזה,עדיין המשכתי לשמוע את הצעקות המתלהמות של טל,הם הדהדו
מהקירות וחזרו אליי מכל מיני כיוונים, חשבתי לעצמי שאם היא
הייתה שכנה שלי בטח כבר הייתי מגיש תלונה במשטרה או לפחות שורט
לה את האוטו..התחיל להיות קר בחוץ ולא ראיתי אף אחד אז החלטתי
לחזור לחדר ולעשות מעשה נכנסתי לחדר באמצע הוויכוח הסוער
וביקשתי שקט ופתחתי בנאום שהלך בערך ככה-" בבניין מולנו נמצאות
משפחות של צד"לניקים שנלחמו ביחד עם צה"ל בלבנון ועכשיו הם
פליטים חסרי כל, אולי תתנו להם לישון לפחות? אם לא בית נורמלי
אז לפחות שינה סבירה..." מרוב דיברים התחילו לזרוק עליי
ניירות..אז הוספתי -"ויש בניהם גם כמה כוסיות"...טל שהייתה
נפוחה כבר מרוב וויכוחים וצעקות התעצבנה מסוף המשפט ושיגרה לי
נעל עקב ישר לאשכים......הפגיעה הייתה מדוייקת והכאב היה חד
ומהיר..בלי לחשוב הרבה הרמתי את הנעל וזרקתי אותה בחזרה על
טל..למזלה פיספסתי אותה בכמה סנטים אז זרקתי לעברה בהתקפה של
עצבים שהיא הילדה הכי מטומטמת שהכרתי בחיים ועוד כמה קללות
שאני לא זוכר בדיוק...יצאתי מהחדר וטל יצאה אחרי ,אדומה לגמרי
ודרשה שאני אתנצל..אמרתי לה לדחוף גזר..הכאב עוד לא עבר והיא
רוצה שאני אתנצל?! למזלי הגיעו כמה חברות שלה שהרגיעו אותה
ומנעו ממנה לקפוץ עליי ולהוציא לי עין או משהו כזה....
את היום למחרת בילינו ברביצה חסרת מעש על המרפסת ובהסתכלות
בחצי עין על צד"לניקים משחקים משחק לא מוכר....היה מצויין
וכולם נהנו , ורק הכאב באשכים עוד לא עבר לי לגמרי.....