אין סופר שיוכל לספר בכבוד על אחד מסיפורי האהבה הגדולים והכי
קצרים בתולדות הנוער.
ואני כן נער! גם אם נשמתי יותר נשימות מרוב הנערים.

זה התחיל בחג, בעבודה, בחושך, לפני שנה, וכנות מופלאה עם אדם
שבסה"כ נראה כמו אחד שאפשר לדבר איתו עכשיו - נפתחנו.

חצי שנה אחרי זה, מכינים עוגת יומולדת למסיבה, שמתבטלת לבסוף.
אני מחזיק אצלי מתנה עם כתובת לא ידועה (שלך) עליה.
שיחת הטלפון לא מגיעה, מה שגורם לי לעשות שיחה משל עצמי, כי
מתנה חייבת להגיע למענה, אחרת הכנות לא מתגלה ולא מוערכת.

מתראים, אין סימן לפרחים הנבולים שאמורים ליהיות לך בראש (אולי
הם נבלו מזמן). דבר אחד בטוח, את מוכנה לניצנים שלי.

כמעט זה לא מספיק, אבל לא צריך להספיק כשהחורף בחוץ... מותר
לחכות.
יום חדש הגיע, באמת יש הרגשה שאת מעין נסיכה, אלכוהול בגן,
והנסיכה הקסומה עושים את הקסם, וזכיתי להרגיש את שפתייך
לראשונה.
יש לך טעם של עוד, וקשה להפסיק, אבל מומלץ לחזור לסרט, וגם
לדבר איתך כדי לגלות מאיפה את רואה את הניצוץ הזה של העולם, כי
אצלי בראש הכל חשוך.

את מאירה את עיני, ומראה לי את אור הירח הנוגה שזוהר על העולם
הזה, ומלטף את חיינו, מלטף אותם כמו שמוזיקה יכולה ללטף, אבל
גם לבעוט.

הקשר נוצר, וכך נוצרים התשוקה והדחף להרגיש, לראות ולהכיר אחד
את השני.
זו תקופה של חופש. כל לילה במיטה שלך, קוראים ספרים, מקשיבים,
מתרגשים, ובוכים מאושר.
באמת צריך לעשות בושם בריח של החדר שלך כשאני עוזב בבוקר...

שבוע עבר לקשר, ואני כבר מתכנן להראות לך את הנוף היפה ולהגיד
לך שלא משנה כמה יפה הוא, אני אוותר עליו בשביל להיקרא
:"שלך".
אך הקדמת אותי ונאלצתי לאלתר עם שיר אמת שנכון לגבי אחותי
ובאותו רגע היה מתאים גם לך, אך לא אוכל לאהוב אותך תמיד, כי
את לא תוכלי אותי.

אנחנו ביחד, זה רשמי. והלבבות מתאדמים ועושים שלום, בעוד
בחדשות מדברים רק על המלחמה, וחבל שאת בורחת ממנה ליומיים, אני
לא יכול בלעדייך ומתגעגע.

את שוש, ואני מפתיע אותך  במקום בו לא חשבת שאהיה, החיוך הענקי
שעולה על פנייך טיפה מוחק את האיפור הכבד שאת לובשת בשביל
ההצגה.  אח"כ את לוקחת אותי לצד כדי שאימא לא תראה איך את
מתנפלת עלי בנשיקות, ואני אדם כל כך מאושר, אני לא מאמין שאמצא
עוד אושר כזה בחיי.

קניתי לך את חנוך, אני יודע שאת אוהבת אותו, את גומרת אותו תוך
4 ימים, וחבל, כי רציתי לצחוק איתך, כמו להנות איתך מלראות את
'סנקה' ואת כנפיים.

סופשבוע, אני עובד, את ישנה. אני מתקשר אלייך ואת אומרת שחלמת
שאני פה, מה שדי מוזר, כי אני באמת פה - מחוץ לדלת, בשבילך
לחבק ולנשק, ולהחליף לך מיתרים בגיטרה.

שעון החול שלנו מתקרב לקיצו, אך האהבה אינסופית ולא מושפעת
מהזמן הזה.
תמונות, מין, חזיה ונשיקות, נרות, מחשבות, טלוויזיה ועוד המון,
וטיפה של אלכוהול. אין סיבה לסכם דברים, זה לא מרגיש כמו
הסוף...

זו רק נסיעה קטנה להתעסק בכתיבה היפה שלך, ולתת לך להתגעגע
אלי.
אף אחת לא מזיזה לי, ואף אחת לא יכולה.
רק את.
רק את.

אני מכין לנו ערב מיוחד לכבוד החודש הרשמי. את חוזרת, נפגשים
נוסעים לים ומדברים, הפרנואידיות משתלמת, האושר קצר ובא לי
לצרוח מכאב.
את אוהבת אותי, ואני אוהב אותך, אבל את יותר אוהבת את הלבד
עכשיו, ואני נכנס לנעליים של האדם היחידי בעולם שלא יכול לגעת
בך, ולא יכול אפילו לנסות ולגרום להרגיש.

חודש של אהבה יביא אחריו 6 חודשי געגוע לאהבה דו-צדדית משגעת,
שמיכרה אותי לעיניים הרואות שלך.
חסר אונים, אני בוכה.
חסר כל תועלת, מתייחס אלייך כאל אויב אהוב.

כל הדרכים מובילות לרומא, גם אם רומא היא עיר מלחמה.
והכנפיים שלי היום - אלה שנתת לי...
הם במגירה, מקולקלות מהמחשבות הרעות שיש לך בראש עלי.


כדי להתנתק מהאהבה שלי אלייך, אני צריך שתשנאי אותי, כדי שתאבד
לי התקווה, אך זה עדיין לא עוזר, כי אין מישהי אחרת שמשדרת לי
תקווה לרגשות שחווינו.

אולי את האחת שהכי בשבילי. דבר שיגרום לי לשנוא את חיי, כי לא
אוכל לתת לאחרת מה שנתתי לך, ולא אוכל לקבל את מה שנתת לי,
ואני לא הטיפוס שלוקח.

וכך אני נותר: ערום עם כיסים ריקים, ועם זיכרון בלתי נשגב.