הוא יושב על מיטתו, בהלם, לא מסוגל להאמין, לא רוצה לקבל.
אצבעות ידו הימנית ממוללות בעצבנות את בד מכנסיו. הוא מנסה
לחשוב על משהו לומר לה, משהו שימנע ממנה מלעלות על המטוס הארור
בעוד שבוע, משהו שישאיר אותה איתו. הוא יודע שאין מה לומר.
היא יושבת מולו, דמעות זולגות על פניה. אבל מעבר לדמעות הוא
רואה ניצוץ בעיניה, ניצוץ של שמחה והתרגשות על משהו גדול יותר
מהקשר שלהם.
"אני חייבת", היא אומרת לו. "זה בית הספר למשחק הטוב ביותר
בלונדון, אולי בעולם". הסמסטר מתחיל בעוד שבוע, והיא התקבלה
בפתאומיות, חצי שנה אחרי שקיבלה תשובת דחייה, כשתלמיד אחר ביטל
את רישומו.
"זה החלום שלי, אתה יודע את זה", היא אומרת. ומה איתי? מה עם
החלום שלי, להישאר איתך לעד? הוא רוצה לשאול. אבל הוא שותק,
ויושב שם, מנסה לחשוב איך יחיה בלעדיה.
התגובה הראשונה שלו היא לומר שהוא יבוא איתה. הוא יעזוב כל
שריד של חיים שיש לו כאן ויבוא איתה ללונדון. יש לו חברים,
משפחה, עבודה, התחייבויות שונות, אבל את כולם הוא היה זורק
מיד, רק כדי להיות איתה. היא מבטלת את הרעיון מיד. היא צריכה
להתחיל שם לבד, בעצמה, נו סטרינגס אטאצ'ד, כמו שהיא אומרת.
והיא לא יכולה לשאת את המחשבה שהוא יעזוב הכל מאחור בשבילה.
היא מנסה לשכנע אותו שזה לא בהכרח נגמר, שרחוק מהעין לא אומר
רחוק מהלב, אבל הוא יודע שהיא משקרת. גם אהבה כמו שלו לא תחזיק
מעמד בפני אלפי קילומטרים שמפרידים בינם.
הוא יודע שהוא אוהב אותה יותר משהיא אוהבת אותו, צריך אותה
יותר משהיא צריכה אותו. הוא תמיד ידע. זה לא הפריע לו אף פעם.
העיקר שהם ביחד. אבל עכשיו, זה הולך להפריד בניהם, ולא נראה
שיש משהו שהוא יכול לעשות בקשר לזה. הוא שונא את התחושה הזאת,
חוסר האונים המשווע שצורב אותו מבפנים, שגובר על כל מחשבה
הגיונית. חייב להיות משהו שהוא יכול לעשות.

למחרת בערב היא באה אל ביתו. הם יושבים על הספה, מחובקים זה
בזרועות זו, מדברים על מה שהיה ומה שיהיה, בוכים ביחד וצוחקים
ביחד, ולבסוף פשוט שותקים, נהנים אחד מהמגע של השני.
היא יודעת שלא יהיו עוד הרבה רגעים כאלה. הוא יודע שיהיו עוד
פחות רגעים כאלה משהיא חושבת.
שניהם מרגישים קצת יותר טוב. היא שמחה שהוא מקבל את זה יפה.
והוא כבר לא מרגיש כל כך חסר אונים. הוא יודע מה עליו לעשות.
הוא השלים.
היא קמה, אוחזת בידו, ומושכת אותו מעלה, ואז מובילה אותו
בעדינות אל חדר השינה. הוא הולך אחריה בעצב מהול באושר, חיוך
מריר על פניו. הוא יודע שזאת הפעם האחרונה שהם יעשו אהבה.
היא מושיבה אותו על מיטתו, מעמעמת את האור ומתיישבת לידו. הוא
מנשק אותה, נשיקה רכה וארוכה, כמו בפעם הראשונה בה נשק לה. הוא
מתענג על הרגע, שם לב לכל פרט קטן, דואג לאחסן בזיכרונו את
התחושה הנפלאה.
הוא מוריד את בגדיו, ואז מפשיט אותה באיטיות, דואג לנשק כל חלק
בגופה שנגלה לו. להיפרד לשלום מכל פיסת עור אהובה, מכל עיקול
וקו שביחד מהווים את האישה שהוא אוהב. היא מתמסרת לו, נותנת לו
לאהוב אותה כמו שרק הוא יודע, כמו שרק הוא רוצה.
לבסוף הוא מתיישב מולה, מביט בגוף הערום שהוא מכיר יותר טוב
מגופו שלו, והעצב גואה בו שוב. היא הראשונה שלו. היחידה שלו.
היא כל עולמו.
הוא חופן את ראשה בין שתי ידיו, מביט עמוק בתוך עיניה, ואז
עובר במבטו על כל גופה, כמו שעשה פעמים רבות כל כך בעבר. הוא
מביט בה, משתדל לקלוט את כל יופייה, לפני שיתאחד איתה, והיופי
הזה יהפוך לחלק ממנו.
בזוית עינו הוא רואה את השידה שליד המיטה, ואת הפגיון שמונח
עליה. פגיון אירופאי עתיק, יפהפה ויקר ערך, שהיא הביאה לו
במתנה כשחזרה מטיול באירופה. הוא נזכר כמה שהוא התגעגע אליה
אז, ומבין כמה הוא שהולך להתגעגע אליה בקרוב. אבן החן הירוקה
בקת הפגיון נוצצת כמו עיניה. זה החפץ היקר לו ביותר בעולם.
והיא האדם היקר לו ביותר. הוא מחייך לעצמו בזווית הפה. מה יכול
להיות יותר מושלם, יותר פואטי מזה?
"מה אתה מחייך?" היא שואלת, משועשעת. הוא לא עונה. במקום הוא
מנשק אותה שוב, ומריץ את ידיו לאורך גופה. לאחר זמן ארוך הוא
מכריח את עצמו להינתק ממנה. הלילה הכל יהיה מושלם. הכל יהיה
בקצב הנכון.
הוא שוב מביט בעיניה, הפעם רציני מתמיד.
"אני אוהב אותך" הוא אומר.
"גם אני אוהבת אותך" היא עונה, והוא יודע שהיא מתכוונת לזה.
הוא אוחז בה בחוזקה, וחודר אליה, מתחבר איתה בצורה הכי
אינטימית שאפשרית בין שני אדם. היא גונחת בשקט, גבה מתקשת
ועיניה מתגלגלות למעלה. הוא מנשק את צווארה בלהט, בזמן שידו
הימנית עוזבת את שדה ומגששת אל מחוץ למיטה, עד שהיא מגיעה
לשידה שלידה, ולפגיון שעליה. האצבעות נסגרות על הלהב החד.
הניגוד הפתאומי מעביר צמרמורת לאורך גבו - בידו השמאלית שצמודה
לגבה הוא מרגיש את חום גופה הלוהט. בידו הימנית הוא מרגיש את
הפלדה הצוננת.
הוא נסוג לאחור, יוצא מתוכה, הופך שוב את הגוף האחד לשני גופות
נפרדים של שני אוהבים. גופה הופך רפוי בשנית. הוא מביט בה
בערגה, ואז בתנועה מהירה של ידו מחדיר את הלהב לבטנה. המתכת
קורעת דרך גופה במהירות ויעילות, חודרת אליה כמו עוקץ איום,
והופכת להיות חלק ממנה, בשר מבשרה. לרגע קצר ולא שפוי, הוא
מרגיש קנאה עצומה. הוא מקנא בלהב המתכת, אותו חפץ דומם, שכרגע
קרוב אליה יותר מכפי שהוא בעצמו יוכל אי פעם להיות.
גבה מתקשת שוב. ראשה נזרק לאחור בתנועה חדה, אלימה, שכמעט
שוברת את צווארה. את הצעקה שרוצה לברוח מפיה הוא משתיק באמצעות
נשיקה. הדם מתפרץ באלימות מהפצע העמוק, מכסה את גופה ואת גופו,
ונספג בסדינים הכהים. עד מהרה הוא טועם בפיו את דמה, יונק אותו
בתאווה, ממהר לספוג כל רסיס ממנה, לפני שזה ייגמר, לפני שהיא
תלך ממנו לעד.
אחיזתו בפגיון נשארת איתנה. באותה מהירות שבה החדיר אותו, הוא
שולף אותו מגופה, ואז חודר אליה בעצמו, מתאחד איתה שוב, מרגיש
אותה שוב, נאנח בכאב ובעונג. כעבור שנייה הוא נסוג , ומיישר את
ידו. הפגיון שוב חודר לגופה.
הוא ממשיך כך, חודר ונסוג ונסוג וחודר, אגנו וידו זזים זה מול
זה, בכיוונים הפוכים ובקצב מטורף, כמו בוכנות של מנוע נורא
ונהדר, מנוע שאוהב והורג והורג ואוהב. את הגניחות העמומות
שעולות מפיה הוא חוסם באמצעות פיו או ידו.
ואז הוא גומר, באורגזמה אדירה שמזעזעת את כל גופו, עוברת דרך
כל נים דם ומציתה כל עצב, וגורמת לו לצעוק את שמה בכאב.
הפגיון נופל מבין אצבעותיו, והוא מחבק אותה בשתי ידיו, ספוג
בדמה, מרגיש את פעימות ליבה שעדיין לא הפסיקו.
"אני אוהב אותך" הוא לוחש לה. היא לא עונה לו, אבל הוא יודע
שגם היא אוהבת אותו.
הוא ממשיך לשכב שם, צמוד אליה בחושך, ובעוד הוא מחבק אותה
דמעות זולגות על פניו. דמעות של אהבה.