ביום הספציפי ההוא הבטתי בכתם. מזה כמה ימים כבר תכננתי זאת,
ובאותו יום ספציפי הבאתי לכדי ביצוע סופי ואמיתי. הבטתי בכתם.
וכמובן שהוא הביט בי.
בספרי התסריטים האפשריים היה כתוב זאת. התכוננתי מראש. הבטתי
בחזרה. נחוש, איתן. חדור כח התמדה ורצון. הייתי מוכן. ישנם
דברים מדהימים אשר ניתן לרכוש בימינו.

בחלוף כמה שעות מצאתי עצמי שכוב על המיטה. ראשי הפוך ואני בוהה
בתקרה. מעט הדם אשר הצליח למצוא דרכו אל מוחי בין נבכי הנימים
הסתומים, לא הביא הרבה תועלת אף הוא. מזה דקות ארוכות נעלמה
התחושה מרגליי, ולנגד חוסר הבהירות אשר החלה אופפת את כלל
אבריי, החל הכתם מתפשט לאורך הקיר.
תחילה לבש צורות משונות. דמה פתאום לכתם של גורבצ'וב. אחר כך
פתאום נראה לי כגורבצ'וב עצמו. אחר כך כבר תפס כמחצית משטח
הקיר, ולאחר חצי שעה נוספת והנה השתלט לי על כל החדר.
התחלתי להרגיש קטן ומאוים. ניסיתי להתחבא. בשארית כוחותיי
נכנסתי אל מתחת לשמיכת הפוך. נשארתי בפנים. נשימותיי הכבדות
החלו ממלאות את החלל הקטן בפחמן דו חמצני. ראשי החל להיות
סחרחר. לחיי סמקו מן החום. אך פחדתי לצאת. ידעתי כי הכתם מחכה
לי מחוץ לשמיכה. העדפתי למות מחוסר חמצן מאשר מבהלה. כעבור כמה
רגעים נוספים,
איבדתי את ההכרה אל תוך ענן ערפילי של מספרים לא טבעיים.

צפתי כמה זמן בתוך הענן הזה. הדקות נדמו כחסרות פשר. ניסיתי
למצוא במספרים חוקיות כלשהי, אך הם שבו והסתדרו בסדרות לא
הגיוניות בעליל. לשווא אימצתי מוחי בנסיון להזכר בדבר מה
משיעורי המתמטיקה של כיתה י"ב, אך ללא הצלחה מרובה.
לפתע, מתוך הענן, עלתה לנגד עיני דמותה של כלבת. צפה מולי בתוך
הענן.
שפשפתי עיניי. שרטתי קרניות. הבאתי לנזק בלתי הפיך. אך היא לא
משה ממקומה. מחייכת. מאושרת. כמו אז, כך היום.
"שלום." אמרתי בלית ברירה.
לא השיבה. נותרה מרחפת.
"מה שלומך." ניסיתי בשאלה, אך פניי הושבו ריקם. מרחפת. יפה.
יצירת דמיוני.
התיישבתי באוויר הסגול. הסתכלתי בה. הושיטה יד לעברי. נעניתי
בחיוך. שילבנו אצבעות. חמימות מאלחשת הציפה אותי. ריחו של סם
חוסר ההכרה היה כה נעים לי, כה משכר. ועודני מביט בה, חוזר
ומתמכר, ולפתע החל הענן להתפוגג, ודמותה החלה מטשטשת. שפשפתי
עיני בשנית, וכשפקחתי אותן, לא הייתה עוד.

השמיכה הייתה מוטלת על המיטה לידי. התחושה החלה לחזור לרגליי.
הענן נעלם כלא היה. התפוגג השיכרון. המציאות חזרה והוטחה
בפניי. הבטתי סביבי. סקרתי הקירות.

הכתם היה מונח בפינה. מרצד על הקיר. קטן. עקבי, אך קטן.
התקרבתי אליו על המיטה. נעצרתי מולו. מרחק חמישה סנטימטרים
ממנו. בהיתי.

כתם. כתם קטן.
בתנועה מהירה מחיתי אותו מן הקיר. הבטתי בו שוכב מקופל, אומלל.
חסר אונים בכף ידי. הבטתי בו ארוכות, בלעתי לקרבי.