סיטואציה- יעל מקבלת את האבחון והתוצאות לא מאירות במיוחד.
היא נכנסת לסלון.  אמא שלה יושבת על הספה משמאל.

יעל- אל תשאלי, קיבלתי את התוצאות.
אמא- נו??? ואיך הם??
יעל- על הפנים. אני רצינית לגמרי.
אמא- מה ז"א על הפנים? תפרטי ....
יעל- על הפנים, הכל מתחת לממוצע.
(נותנת לה את המכתב)
אמא- דיי. את צוחקת עלי?!
יעל- הלוואי, אני כבר לא יודעת מה לעשות............
(מתחילה לבכות)
אמא- אוי נו מתוקה זה לא סוף העולם...
יעל- כן זה כן! בשבילי זה כן סוף העולם!!! אמא יש לי עוד
שבועיים  מבחני קבלה לאונברסיטה! מי יקבל אותי אם כאלה
תוצאות!?!?
אמא- אל תדאגי, אני בטוחה שהיית סתם לחוצה במבחן הזה, תיקחי
'רגיעון' לפני המבחנים ותראי שהכל יסתדר.
יעל- אמא, את תמיד חייה באשליות! תצאי מזה ! אני כבר  עיכלתי
שאני מטומטמת!
אמא- אויש!! איך את מדברת! אני לא אתן לך לדבר כך בבית שלי!
יעל- איך אני מדברת!?
אמא- כן איך את מדברת!
יעל- לפחות אני מציאותית, נשבר לי! לא שמת לב שבכל האבחונים
שעשיתי היה כתוב שאני תמיד מתחת לממוצע!?!?? את לא מבינה איזו
השפלה זו בשבילי!?!
אמא- לא אני לא מבינה, כי את לא מטומטמת ואת לא צריכה לקחת
את זה כל כך קשה..
יעל- למה לא?! במשך כל החיים שלי את ואבא פיתחתם לי מן אשליה
שאני שווה משהו ועכשיו כולם מנפצים לי את זה מול הפרצוף.
אמא- את שווה הרבה! ושאף אחד לא יגיד לך אחרת!
יעל- עובדה שהם אומרים......
אמא- (זורקת את המכתב על השולחן)  איך את נותנת להם להשפיע
עליך ככה?! אני לא מבינה!! אם את רוצה לעשות חוזר תעשי, אף אחד
לא מונע ממך, את לא תגיעי לשום מקום במצב הזה שאת נתונה בו
יעל- באיזה מצב?! מצב של סתימות התכוונת...
אמא- איזה מצב של סתימות!! את ילדה חכמה, חמה, אוהבת
ומקסימה, יש לך המון חברים, והציונים שלך בבגרויות רגילים
לחלוטין! את לא צריכה יותר מזה!  יש לך דיסלקציה קלה, רוב
האוכלוסייה בעולם דיסלקטיים!  
יעל- את יודעת מה אני רוצה בכלל?! את יודעת כבר למה אני
שואפת???
אמא- הממ.... לא.......
יעל- אני שואפת שבכל הבחינות שאני יעשה אני יהיה מעל לממוצע,
שהציונים שלי יהיו יותר גבוהים משל האחרים ושפעם אחת רק פעם
אחת אני אקבל 'כל הכבוד' בבית הספר על הישג לימודי ראוי. די
אמא, זו השנה האחרונה שלי ואני רוצה לסיים את בית הספר כמו
שצריך... אבל כשהמציאות יורקת לך בפנים ולא נותנת הסברים בכלל,
קצת קשה להתמודד עם זה.
אמא- אבל אין מה לעשות עם זה. את עושה מה שאת יכולה. את
נאבקת עם השיניים וזה מה שאת מסוגלת... תתמודדי עם זה!
יעל- אז זהו! שאני לא יכולה להתמודד, רגע, להתמודד עם מה
בדיוק? עם הבעיה הפסיכולוגית שיש לי או המנטלית או הרגישות
היתרה שיש בי?
אמא- עם הכל! את חייבת להבין שאלו המגבלות שלך ושאת חייבת
להמשיך למרות הכל. אין לך שום בעיות פסיכלוגיות הביטחון העצמי
שלך, לא שאני מבינה למה, ירוד נורא ובזה אנחנו נטפל. יש לך כאן
גב תומך וגיבוי מלא לאורך כל דרך בה את תבחרי ללכת...
(יעל לוקחת את המכתב ומעיינת בו).
יעל- טוב שהם לא כתבו מטומטמת בגדול על כל הדף!
(יעל מסתכלת על אמא. אמא קמה ומתיישבת לידה, לוקחת לה את המכתב
מניחה אותם על השולחן ומחבקת אותה.)