אף פעם לא הייתי טובה ב"שליפת מילים מהמותן".
סיפור אהבתינו היה ארוך ומפותל וכל שלב בחיזורי אחריהן התארך
עד בלי סוף.
חקרתי אותן בדביקות עצומה- והן התגלגלו לידי בשמחה גלוייה,
כשבות לביתן.
לא הייתי מהחבר'ה שענו למורה בחוצפה חמודדת או שידעו מה להשיב
לנער שעלב בהם, לא ידעתי לספר בדיחות טוב,
אך ידעתי לספר סיפורים.
סיפורי שלי היו עשירים בדעותיי- הפוליטיות, המיניות, הכל.
וסיפורים שגזלתי מאחרים- עיצבתי לדמותי להנאתי האישית- הוספתי,
קיצרתי, שיניתי כפי יכולתי עד שהגעתי לסיפור שהייתי כותבת לו
חשבתי על הרעיון קודם.
איני חושבת שתמיד היה הפחד מביקורת.
אני זוכרת ילדות נפלאה ומלאת צחוק בעיר, עם המון חברים וכייף.
הייתי אהובה.
וודאי קרה משהו שהחל עם מסורת ההסתרה, הבושה, הסלידה העצמית.
איני זוכרת.