חיי האדם מול חיי הכלב.
חיי כאדם מול חיי ככלב.
האמת שהייתי מוכנה להיות ולו ליום אחד,
האסופית, הלא היא אן, לחיות את חייה השנויים במחלוקת.
והרי מחלוקות, זה הטבע שלי.
ובטבע, מצאתי את רקסי, גם את חייו רציתי לחיות.
לאכול מן הבונזו, המזון המשומר, לעמוד על המשמר,
ולישון. בעיקר לישון, וגם לחרחר, כי לחרחר זה מצחיק.
אבל אם עכשיו הייתם באים ושואלים אותי:
"מה את רוצה יותר להיות, האם אן או רקסי?"
בלי לחשוב פעמיים, הייתי עונה:
"אנורקסית".

חיי כלב נתפסים בעולם הספרות כחיים עלובים, הבאים לתאר מסכנות
וחוסר תועלת, מעין אכזבה מהחיים. כמה סימבולי הדבר כאשר מדברים
על החברה בארצנו, על הבנות הנכנסות יומיום למעגל האנורקסיות
הבלתי פוסק. הרי שחייהן אינם חיים שלמים, לעיתים במקרים
הקיצוניים אף חסרי תועלת. הן מסכנות, וזאת בשל אכזבתן מהמראה
שלהן המשתקף אליהן מן המראה שתלויה על הקיר, וכמה שהן טועות
לגבי עצמן. כמובן אין לנו היכולת להאשים אותן כשמכל מקום ובכל
אמצעי התקשורת, אנו שומעים ורואים רק שקי עצמות לבושים במותגים
של מיטב המעצבים והחברות הגדולות.
אם תצאו לרחוב ותשאלו את הבנות מה היו רוצות להיות, יש סבירות
יותר מגבוהה שיענו לכם במילה אחת פשוטה אך כל כך כואבת:
"אנורקסית".
זו החברה בארץ, זה מה שמוכרים לנו באמצעי התקשורת,
ושמישהו ינסה לעצור את זה.