אור השמש זרח מבין העננים, עצים החלו להשיר את עליהם,
ובישרו את בואו של הסתיו. נימפות העצים, ההרים, הנחלים והיערות
שלחו את ברכתן אל גאיה (אלת האדמה) וכמעט ניתן היה לשמוע את
שירתן הנוגה והחרישית בין הרוח הקרירה.

אפולו (אל השמש, המוזיקה והרפואה) החליט שזה יום יפה לטייל
בחיק הטבע. הוא נפרד מאביו זאוס (אבי האלים), מאימו לטו
(טיטנית), ומאחותו ארטמיס (אלת הציד), ויצא לדרך.

בעודו מטייל להנאתו ביער, הוא הבחין ביפהפיה מסתורית שטיילה
בין העצים. הוא התאהב בה מיד, כשחצו של קופידון ננעץ עמוק
בליבו, והוא היה חייב להשיג אותה. לפני שהיא ברחה מטווח
ראייתו, הוא שאל אותה אם הוא יוכל לדבר איתה לרגע קט. היא
חייכה חיוך רחב, ונענתה לבקשתו.


- "מה שמה של גבירתי הנאווה?"
- "אתינה. (אלת המלחמה והחוכמה)
  ומה שמו של אדוני הנכבד?"
- "אפולו. מה גבירתי עושה במקום זה לבדה?"
- "מטיילת. נהנית מחברתם של בעלי החיים.
  ואדוני, מה הוא עושה כאן?"
- "גם מטייל. לצערו, אין לו מישהי שתארח לו חברה.
  לגבירתי אין מלווה?"
- "לא. אין לה הרבה ידידים או מכרים.
  היא מעדיפה את הטבע על פניהם.
  היא לומדת יותר מן בעלי החיים והצמחים החכמים."

בעוד הם משוחחים, התקדרו השמיים, וסערה של גשם פרצה באזור. הם
החלו להירטב, ולא היה להם מקום מחסה מן טיפות הגשם שנחתו עליהם
מכל עבר. אפולו הציע לאתינה שהם יסורו לביתו החמים והקט אשר
אינו רחוק מהיער. אתינה נענתה להצעתו הנדיבה, והודתה לו,
ושניהם רצו במהירות לפני שיחטפו הצטננות או דלקת ריאות.

הם הגיעו אל ביתו של אפולו, רטובים אומנם, אך מרוצים.
אפולו הביט באתינה והחל לצחוק. "מה מצחיק?" שאלה.
"את נראית כל כך חמודה ומסכנה, כשאת רטובה..." הוא צחק בעודו
מסביר לה. "עוד נראה מי צוחק אחרון!!!" אתינה עשתה לו פרצוף
וזרקה עליו את אחת הכריות שהיתה בסלון. שניהם התחילו לצחוק
והתגלגלו על הספה. באותו רגע, הוריו של אפולו נכנסו לבית,
ואפולו הציג ביניהם. "זו אתינה. הכרתי אותה ביער, וכשירד גשם
נאלצנו לבוא לכאן. היא בחורה מדליקה" "אלו הוריי, אבי - זאוס,
ואימי - לטו. הם די מגניבים." הורי חייכו, והלכו לעיסוקיהם.
אפולו נשם לרווחה כשהם הלכו. "הייתי מת מבושה אם הם היו חוקרים
אותך...!" אתינה אמרה: "שיחקרו. נראה כבר מי ישבר ראשון..."
אפולו הביט בה, וידע כי מקור הקסם שהיא שידרה לו היה
מסתוריותה. כל עוד היא היתה זרה לו, הוא רצה אותה. אך הוא ידע
שברגע שהוא יכיר אותה יותר לעומק, לא בטוח שהוא ישאר איתה.
"אפולו.." קולה של אתינה קטע את חוט מחשבותיו. "אפולו.. על מה
אתה חושב?" "מה? הוא אמר בהיסח הדעת. "אה. אתינה. מצטער. אני
פשוט חשבתי על משהו. לא חשוב. בואי נעלה לחדרי, ואני אראה לך
את היצירות שלי."

הם עלו במדרגות בעץ היפיפיות, המקושטות בפרחים סגולים וצהובים,
עד שהגיעו לחדרו. זה היה חדר קטנטן, וממבט ראשון לא היית חושב
שהוא מיוחד, אך כשנכנסים אליו, מגלים את מורכבותו וייחודו. הוא
היה חדר רגיל, עם תוספות שהוסיפו לו מראה משובב. פעמוני רוח
מעץ, קירותיו כחלחלים, מנורה מעץ עם אור צהבהב המטיל צלליות על
הקיר ועוד... היא ישבה על מיטתו, ליד 2 כריות לבנות עם כתמים
שחורים ולקחה אחת מהן, כדי להישען עליה. "יש לך חדר יפה."
היא אמרה בהתפעלות. "תודה. אני מקווה שאולי לראות גם את חדרך
מתישהו." הוא אמר. "אממ... נראה. אם אני ארצה בכך." היא אמרה
ושתקה. "למה? אני מאוד אשמח . וחוץ מזה אני בחור נחמד, לא?"
הוא שאל. "אפולו חמוד, זה לא תלוי בך, אלא בי. מה הבעיה? אתה
לא התאהבתי בי או משהו כזה, נכון?" היא שאלה בציפיה לתשובה.
אפולו שתק לרגע, ולבסוף אמר: "זו לא שאלה הוגנת. תגידי, את
מגדת עתידות, או משהו כזה? איך ידעת? כן, זה נכון. אני מאוהב
בך! עכשיו את מרוצה?" הוא אמר זאת באדישות והשפיל את עיניו אל
הרצפה, כאילו פגעו בו. אתינה לא רצתה כל קשר רומנטי איתו, אחרי
הכל היא היתה חכמה מכדי לסבך את חייה עם עוד שותף לחיים.
ואפולו היה סובל אם הוא היה נשאר איתה. "תראה לי את היצירות
שלך, אפולו. בבקשה."

אפולו קם מהכיסא שלו, וניגש אל שולחן הכתיבה, והוציא מתוך
מגירה את יצירותיו. הוא נתן לה כמה ציורים שלו, שהיו בתוך קלסר
ניילון דק והראה לה את הציורים היפים והעדינים ביותר שהיא
ראתה. היא לא ידעה איך היא לא פגשה בחור כזה רגיש עד כה. "אלו
ציורים מקסימים, אפולו. בדיוק כמוך! ומצטערת אם פגעתי בך. לא
התכוונתי ו.." אפולו קטע את דבריה "בואי לא נדבר על זה יותר,
טוב?" אתינה חשבה ואז אמרה בקול עדין: "אפולו, מכיוון שאתה
בחור טוב, אני אגיד לך משהו שאולי יפגע בך עכשיו, אבל ישרת
אותך לטובה בעתיד. יש לי יכולת לקלוט אנשים, אפילו אם הם זרים
לחלוטין. ויש לי הרגשה שאתה תמיד מתאהב באנשים בקלות, כי אתה
רוצה כל כך למצוא מישהו שיהווה מקור תמיכה ומשענת לך, וגם
שתוכל לתת לו את כל אהבתך. אתה רגיש וטוב לב, ואינך רוצה לפגוע
באף אחד, אך מצב זה נותן לאנשים אחרים פתח לפגוע בך ולנצל
אותך, ואני לא מוכנה לעשות זאת. אני ידידה שלך, ואיני מאוהבת
בך. לפי דעתי, אינך מוכן למחויבות רגשית כרגע, אלא פשוט למישהו
שיקשיב לך. אז אם אתה עדיין רוצה להישאר ידידים, אני אשמח
מאוד. ואם לא, אז מקווה שבאמת תמצא את האחת שתיתן לך כמו שאתה
תיתן לה."

אפולו הסיט את מבטו אל חלון חדרו, פתח אותו, והביט בגשם היורד.
"אני מודה לך על כנותך הרבה, אתינה. את משהו מיוחד. ואני באמת
חושב שאת צדקת באבחנה שלך." הוא לא הסתכל עליה, כדי שלא תראה
את דמעותיו. אתינה הביטה בו, כואב ופגוע, וכמעט שלא יכלה לעצור
בעדה מלגשת אליו ולחבק אותו. אך דבר זה היה בלתי
אפשרי כרגע. והיא פחדה שמא הוא ידחה אותה מפאת מצב רוחו הנוגה.
היא פחדה שהוא יחליט שהוא לא רוצה שהם ישארו ידידים, וזה כאב
לה. אף פעם היא לא פגשה מישהו כמוה, והיא לא רצתה לאבד אותו.
אבל איך מגיעים אליו? הוא כל כך מרוחק עכשיו? בעוד אתינה
חושבת, אפולו ישב אל השולחן, והחל ליצור משהו. "אל תסתכלי ,
אתינה." היא חיכתה ולבסוף היא ראתה את היצירה שלו: "האם תישארי
ידידה שלי, אתינה היקרה, ותלמדי אותי על עובדות החיים, בבקשה?"
היא חייכה, חיוך של אושר, נתנה לו נשיקה של ידידה, ואמרה לו:
"כן. אני אשאר איתך. לנצח. ואתה תלמד על החיים ותהיה מאושר.
והכי חשוב - אתה תלמד שגם אם אין לך מישהי עכשיו, אתה תהיה שלם
עם עצמך!!!"