19/10/03

ניצה שותה רק מים רותחים.
היא כבר בת 82 ומתגוררת בביתה הקטן והנקי במרכז קיבוץ שפיים.
יש לה שני בנים ובת, תשעה נכדים ונין.
השיער של ניצה לבן לגמרי והוא בוהק בשמש. שערותיה כמו חוטים
לבנים ויפים, כל אחד מסמל זכרון רחוק. חוויותיה נאספות על ראשה
הזקן והבלוי. כתמי השמש מקשטים את עורה כמו עיטורי מופת על
ההרפתקאות הרבות שצלחה בחייה.

ניצה יפה. דרך כל הקמטים והכתמים היא עדיין יפה. עיניה הנצחיות
מציצות מבעד לעפעפיים העייפים, מהפנטות אותך ממבט ראשון. בלי
שתשים לב אתה מוצא עצמך שקוע בכחול הירקרק שמקיף את אישוניה.
את ניצה לא תראה מחייכת. מרבית הזמן תוכל להבחין בעיקול
בשפתיה, אותו העיקול המקובל לכנותו חיוך, אך אל תטעה - זוהי
תנועה לא רצונית, כזאת של נימוס.

ניצה שותה רק מים רותחים.
כל בוקר ניצה קמה בחמש, מתלבשת ויוצאת אל חדר האוכל של המלון
השוכן בקצה המשק בסמוך לכביש הראשי. היא דוחפת את ההליכון
המתכתי לפניה ומנווטת אותו דרך השבילים המתפלים בין המדשאות
הרחבות. היא מתעבת את אותו מכשיר מקאברי שהפך אותה בין רגע כה
זקנה.
ניצה זוכרת את הימים בהם הקיבוץ כולו לבלב והירוק שלט בכל, לא
רק כשכבת איפור נלוזה המכסה את שטחי המלון. היא שונאת את המלון
שקבר תחתיו את כל ערכיה וחלומותיה. גוש קפיטליסטי אפור
ומאיים.

ניצה עושה הכל לאט.
היא נכנסת בדלת וניגשת לפינה שלה בסמוך למכונת שטיפת הכלים.
היא אוספת את הסכו"ם החלבי והבשרי וממיינת אותו לקנקנים, אחד
כחול והשני אדום, וממלאת בהם מים רותחים. היא מתיישבת, בוחרת
מהמדף הסמוך מגבת קטנה וצבעונית ומתחילה במלאכה.

ניצה עושה פוליש.
היא אוחזת במזלג הרטוב והחם ומקיפה אותו במגבת היבשה. היא
מנגבת את המזלג ומניחה אותו בקערת הפלסטיק. מזלג מחורר בקערה
הכחולה, שלם באדומה.
ניצה בזה לשמירת הכשרות. היא מפחדת שהם והאלוהים הזה שלהם
ישתלטו על המעוז האחרון ויקחו ממנה גם את ביתה. היא עוטפת את
הכלים ונופחת בהם רוח חיים וברק צעיר. מדי פעם היא צופה
בהשתקפותה המעוותת הלועגת לה מבעד לראשה של הכף. ניצה בוחנת את
פניה, מחליקה את ידה על אדמת הטרשים הסדוקה, ונאנחת. היא
ממשיכה במלאכתה, מחשבותיה נודדות בין השנים.

ניצה מחכה במשך שעה עד שיגיעו המלצרים ויתחילו בהכנת חדר האוכל
לקראת ארוחת הבוקר. היא לובשת את העיוות המנומס על פניה ומבקשת
מאחד המלצרים שיביא לה כוס מים. היא מסבירה לו שהיא רוצה מים
רותחים. לא פושרים, לא תה וגם בלי סוכר, סתם כוס מים רותחים.

אם נשאלת, ניצה מסבירה שבפולין היה קר מאד והמים חיממו אותה
כשירד שלג. היא יודעת שזאת לא הסיבה האמיתית, זהו סתם הרגל
שפיתחה לעצמה. ניצה לא נהנית מהמים, היא מעדיפה את גרסתם
הצוננת והמתוקה.

גם בביתה שותה ניצה רק מים רותחים. היא לא מסתפקת בחמים. היא
מחכה ששריקתו הנאיבית של הקומקום תהפוך לצרחה מקפיאת עצמות,
צווחתו של ילד קטן. היא עוצמת את עיניה ומקיפה עצמה בגדרות
חשמל.
ניצה מוזגת את המים לכוס הזכוכית ונותנת לאדים לשטוף את עיניה.
הדמעות מתפרצות בכניעה ומפלסות את דרכן במורד לחיה, זורמות
מקמט למשנהו עד שנספגות בעור העצוב.
ניצה לוגמת מן המים. היא לא מקדימה בטקס נשיפות. היא מניפה את
הכוס, מצמידה את דפנה לשפתיה ושותה. היא לא מסוגלת להסביר למה
היא שותה מים בצורה כזו. היא לא יודעת לנמק למה היא זקוקה
לכוויה בלשונה, לכאב המשתק שישרוף במורד גרונה.

ניצה שותה רק מים רותחים. זה לא בגלל הקור, זהו הרגל שפיתחה
לעצמה לאחר המלחמה. היא רוצה לזכור, להבין, להזדהות, לדעת. היא
רוצה לשרוף עצמה מבפנים עד שתבין את כאב אהוביה, עד שתדע את
סבלם של אחיותיה והוריה, עד שתחוש שוב בשפתיו הדואבות של בעלה,
עד שתשמע את זעקתו של בנה העולל שנלקח.

עד שתזכור.