לא נמאס להם? לא נמאס?
בכל מקום, בכל קבוצה חדשה, אני תמיד יוצאת הסתומה, הטיפשה.
אז אני מנסה לתת קצת הומור, אני מנסה אולי קצת להתחבב... לובשת
קצת מסיכה.
לא! לא! זו לא מסיכה. זו מי שאני, לא יודעת, אולי זה בגלל שאני
מזל תאומים, אולי סתם פיצול אישיות.
אבל מה לעשות? אני בעלת פיצול קטן... אז אני יכולה להתנהג כמו
טיפשה, זה אומר שאני באמת כזו?
וזו לא מסיכה, זו לא. זה בסה"כ שאני מראה רק את החלק היותר
מטורף שלי, אבל לא מראה את החלק שפעם הייתי קוראת לו "האני
האמיתי", אבל בעצם שני החלקים האלה מרכיבים את "האני האמיתי"
שלי. זה פשוט שאני מראה כלפי חוץ רק אחד מהם, רק את החלק
הטיפשי. אנשים לא מבינים שגם אני יכולה להיות רצינית, שכמה שזה
ייראה לכם אולי מוזר... אבל גם לטיפשים יש רגשות. גם אני נפגעת
שאתם קוראים לי טיפשה, במיוחד כשזה כולכם יחד עלי... זה פוגע,
זה פוגע לי עמוק בפנים, אבל שאני אראה שאני נפגעת? מה פתאום!
אני אצחק... תאמרו זאת שוב ואני אשלים לכם ת'משפט... אני אודה
בטיפשותי ואצחק מזה! למרות שבפנים אני נאכלת, והדמעות מחלחלות
לי בגרון. אבל לא, אני לא אראה. אני אשמור את זה בפנים! שלא
יראו. שלא ידעו. שימשיכו לחשוב שאני טיפשה... שימשיכו לרדת
עלי.
עד שסופסוף חשבתי שמצאתי חברים אמיתיים, חברים שאוהבים אותי,
חברים שאולי בפניהם אוכל להראות גם את הצד הרציני שבי, הצד
החכם יותר, המבין, החושב, הרגיש...
שאולי על ידם אני אוכל להיות אמיתית לגמרי, ולא להראות רק את
החצי המטורף שבי.
אבל לא. מסתבר שטעיתי... כנראה שהם אף גרועים מהקודמים. אז הם
יבקשו סליחה? מה זה משנה, הרי זה יחזור על עצמו. זה יקרה תמיד!
כנראה שנועדתי לשמש כצחוק בעבור האנשים... הרי חייבים לצחוק על
מישהו, לא? אחרת משעמם. אז קדימה, תפסו את הכי פראיירית. זו
שתצחק מהעובדה שצוחקים עליה. זאת שלא תתעצבן, לא תחזיר. רק
תשתוק... תשתוק ותצחק. תצחק ותבכה.