פיסה מהיומן האישי שלי
לא יודעת למה זה קשור לבמה
אבל סתם בא לי:

כל הלילה לא ישנה,
בבוקר נוסעים, שוב, לעיר האדומה
עם הים הכחול והאנשים הצבעוניים
כל הנסיעה ישנה, לפחות מנסה, סובלת ואין לי חשק.
מגיעים לשם, פותחת את הדלת,
ואז את החלון,
מביטה בכל הדברים שיועדו להיות יפים
והדבר היחיד שעולה לי בראש זה:
?!?!
מה, זהו?? זה הכל?!? מה?
וסבא שלי נכנס, גם מסתכל ואומר:
איזה יופי...  מה שטוב פה זה שרואים את הים.
ואני אומרת, כן, נכון
וחושבת, לא, מה כל כך טוב בים?
ויש לי כאב ראש
ובא לי רק לישון
אבל אז הנחירות המעצבנות האלה,
אוף, לא נותנים לי לישון ,איזה זין.
אז אני יוצאת החוצה למרפסת
עם חולצה אדומה ותחתונים
לכתוב איזה זבל מקסים
מתבוננת באורות ובאנשים
שלא עושים לי כלום.
מקשיבה לצפירות אזעקה טורדניות
ולמוסיקה מעומעמת ברקע
בודקת מי עוד מציץ דרך המרפסת
מבחינה שבוהים בי
מניחה להם לבהות.
ועכשיו...  כבר אין לי יותר מה לכתוב או לעשות...
חוזרת להתייסר בתוך ערימת חרא מסריחה, ביי.