אני מתיירא מן החושך.
כשאיני רואה את
תחילתי ואת סופו
ואיני יכול להשחיל את
חוט המחשבה בקוף המחט
ואיני מבחין בין
תנועת ידך
לזיכרון
כמו אז בילדותי
כשרק הפחדים
הסתובבו בלילות ללא
מורא
והעולם היה סמיך
כדייסת סולת.
אני שואל אותך מה
עושות האיילות בלילות
כשרגליהן רוטטות,
על מה חושב
הגולם באפלת המשי,
את משיבה - החושך
נברא לפני האור
אל החדר אז
חוזרים
כאב הבריאה וצער
סיפורי החומש
אפילו אלוהים מתמעט
כשהשטן מתגדל,
את מרגיעה - אתה
זוכר -
דברים טובים באים
באריזות של
חושך
ואני יודע, רק
חום שפתייך ינחם לי
עוד שקיעה. |
