לנשוך חזק, לנעוץ שיניים חדות בבשר האדום, לחוש את הנוזל החם
שממיס את השפתיים ומטפטף אל החזה.
לדעת שכל נשיכה, כל ביס הוא עוד צעד קדימה.

כבר מאוחר בלילה, הזאבים ישנים, כלבי הציד בחצר מאחור נעולים
כבר מזמן והבחור הצעיר יושב במרפסת, שותה ויסקי ומעשן סיגריה
בדממה ארוכה.
השעות מדלגות מעליו באין מרגיש, מקפצות סביבו וממשיכות הלאה
בדרכן. השחר כבר מפציע.  ציוצי ציפורים רחוקים נשמעים ברקע,
הכוס כבר ריקה, הבחור מתנדנד בקצה המרפסת, כמעט מפספס מדרגה.

רק לנעוץ את השיניים בדבר הזה שמציק לו, לתלוש אותו מעליו כדי
שלא יפריע עוד.  הוא גם ככה מסתובב איתו יותר מדי זמן.
הגיעה העת להמשיך הלאה משם, מהצריף הבודד, כלובי הכלבים
החורקים והזאבים שלא מוותרים.
תרנגולות כבר לא נשארו לו שם, וגם לא חזירים.
הם פושטים את הרגל ועוזבים.
מכרו את כל מה שהיה להם, ובסוף גם את הצריף הבודד והכלבים.
זוהי זריחה אחרונה בנוף הזה, עם כוס ריקה שהיה בה פעם ויסקי
וקופסת סיגריות שתתרוקן כשהשמש תסיים לזרוח והלילה רשמית
ייגמר.

עוד ביס ולבלוע.  את החיים האלה הוא יעבור עם הפה סגור והראש
מורם. הוא לא ייתן שידרכו עליו.  לא עוד.
לקרוע את הבשר ולהרגיש את הנוזל החם מטפטף עד החזה, מכתים את
רצפת העץ הישנה.