ואני זכיתי להרגיש את חום ידה בפעם האחרונה.
אני זכיתי לחוש אותה כשהדופק עדיין פועם בקרבה.
אני זכיתי לבהות מספר נצחי של דקות בנסיכה לא קטנה על מיטה,
מחוברת לחמצן ולמחטים שתקועים בידה.
לנסיכה שלי לא היה שיער, כי היא לא צריכה שיער בשביל להיות
נסיכה. היא רק צריכה את הצמיד שעל ידה שעליו רשום שמה הפרטי,
שם משפחה ושם האב. ורשום שם למטה בקטן שהיא נסיכה ושיתנהגו
אליה יפה.
והנסיכה שלי היא לא שתקנית, היא פשוט מקשיבה.
היא יודעת להבין ויודעת להאמין למה שיקרה ולבלתי נימנע.
היא מחכה לזה, וגם אנחנו כבר. כי הנסיכה סובלת עכשיו, מצטמק לה
כל הגוף. כואב לה, וכואב לנו יותר בגלל שאנחנו כל כך אוהבים את
הנסיכה הזאת, יותר מכל נסיכה אחרת שהיתה.
עוד מעט היא רק תהיה שם. שם על מצבה.
יהיה רשום שם סם, או סתם נסיכה עם מזל מחורבן.
והבן שלה - הנסיך הקטן, יבוא לבקר את השם ואת המצבה ואת הפרחים
שיפרחו מסביבה.
אמא כבר הלכה אבל המצבה תמיד תהיה שם.
אמא כבר לא מחוברת - לא לחמצן ולא לתרופות.
לאמא גדל השיער והעיניים פקוחות.
ואמא מחייכת ולא רק מתאמצת לנשום
והיד שלה חמה תמיד ולא רק ברגע האחרון.