אני מסתכלת דרך החלון, התריסים נראים כמו סורגים. הקירות
סוגרים עלי, הכל חשוך - קודר.
אני לא רואה סביבי, שחור מדי. אני לא יודעת איפה אני ומה קורה.
איך הגעתי לכאן?
אני רק מרגישה את הכאב הנורא ואת הרצון הענקי הזה לברוח, לצאת
לחופשי, לא להיות פה יותר.
אני שוב מביטה החוצה. למה בחוץ הכל כל כך בהיר? זה לילה אבל
הכל כל כך בהיר. ואז, בפינת הרחוב, בין העצים, אני מבחינה בפנס
קטן.
הוא קורא לי לבוא אליו. אומר ששם יותר טוב, הוא מבטיח לשמור
עלי בסביבתו המוארת, לדאוג לי תמיד.
אני רוצה להגיע אליו אבל אני לא יכולה. התריסים נראים כמו
סורגים, אין שם סורגים אבל התריסים נראים כמו סורגים.
לחדר הזה אין דלתות - נעולה בפנים. הדרך היחידה החוצה היא
החלון הזה. אבל זאת קומה רביעית. השתגעתי? אני אפול ואמות!
אך הפנס ממשיך ואומר לי "אל תפחדי ילדתי, ביכולתך לעוף, פרשי
כנפייך, עופי אלי".
אני חוששת, אך לא פוחדת, או שמא כן? אני כבר לא מבינה רגשות
יותר, כולם דומים.
פחד, אהבה, אימה, שנאה, רצון, כאב, הכל מסתכם בהרגשה אחת לא
מובנת.
בשנייה הכל חוזר אלי. אני חושבת שאני יודעת למה אני כאן, זה
בגלל כמה מילים, קול די מוכר - כבר שמעתי אותו פעם.
"ההתנהגות שלך עוברת כל ביקורת! אני מתביישת בך! את משוגעת!"
הקול חוזר וצועק לי בתוך הראש...
ועכשיו נזכרתי, זאת אמא שאמרה את זה, בגלל זה סגרו אותי במקום
הזה.
הפנס ממשיך וקורא לי לבוא. אני צורחת "תוציאו אותי מכאן!!!"
בכל הכוח שנשאר.
קולי נבלע, איש לא שמע צעקה של ילדה.
הכל מטושטש. בטח הכדורים גורמים לכל זה - "כדורי השמחה". הם
מערפלים לי את החושים, את כושר המחשבה.
אני שוברת את התריסים שנראים כמו סורגים, מרגישה חזקה.
אני מתיישבת על עדן החלון, מתבוננת בפנס מתבונן בי בחזרה. אני
קופצת, מנסה לעוף בכל הכוח, אך לא מצליחה.
בדרך לאדמה אני מבינה שהפנס היפה בקצה הרחוב היה התקווה,
התקווה שקראה לי לבוא אליה. התקווה שאבדה.
בום! סקראשששששששששששששש!!!
                        עוד ילדה הלכה...