כמשוואה בלתי פתורה
עם שבעה נעלמים
הייתי, המנסה לפתור את עצמה שכן
אף אחד לא יכול לה.
ואף אחד גם לא מבין את
שחשב עליה ונעלם פתע.
כאילו יצר משהו ולאחריו (או בגללו)
החל מאמין במשוואות סתומות.
ואילו אני
אני תקועה. תשושה מחשיבה,
עייפה מרגשות בלתי פתורים
מנסה להבין, מסתבכת ונתקעת.
ניסיתי יותר מדי.
עכשיו אני מבינה.

עשיתי ניסויים על
עצמי. לא התנסיתי בחוויות החיים
האמיתיות אלא שאז חשבתי
שזה כל מה שאני עושה.
חיה את החיים המציאותיים
הקשים האלו שיש לעולם הזה
להציע לנו. אבל לא.

חייתי במשוואה הזו , שהוא
יצר, שאני יצרתי ואותה
הכפלתי והעליתי בריבוע
לא חשבתי לפשט דברים ופשוט
לזרום לפתרון.

יצרתי לי פנטזיה של פתרון
לא פתרון, של חיים כאלו או
אחרים, של קיום או של לא
קיום.

התאפסתי והתחלתי מחסירה
ומחברת, מקטינה ומקטינה
נעלמי ולעיניי
נתגלו אינסוף פתרונות.