עכשיו,
בין כל הדברים והמחשבות
מופיע חיוך של ילדה לא יפה, אומרת כתבה לי שיר אהבה.
מושיט את ידי,
פניי משיבות לה חיוך בכפייה
נוטל את הדף המקומט עם השיר, וסתם מלטף את ידה האוהבת לשווא.
מביט במילים הכתובות על הדף,
דחוס אותיות בעופרת שלה אשר מבקשות משמעות
עצובה כי פניה של זו מכוערות הן מאוד, לא תהייה אהבה כי פנייה
מכוערות וגופה
היפה של אחרת נגלה,
כתבתי לה שיר אהבה לפני כשנה
אהבתי מאוד את פנייה וגופה, שחכתי אותה ועכשיו זכרון:

שם,
היא קוראת את השיר ואני ממולה
חולם שעוד רגע יהיה המגע, קוטעת - אני לא אוהבת אותך.
אחר כך בכתה בעודי שם,
הייתה מבולבלת מאוד כשחשבה על אותם הדברים
כנראה על אותם הפנים, אותם הגופים של אלפי אחרים ארורים.
אז לפתע ירד לו ענן מחשבות עצובות מעל לראשי,
עיניי החלו לדמוע ובכי חיש שטף לחיים סומקות של ילד אוהב
עם קץ הדמעות הסתלקתי משם ולא ראיתיה מאז, גם כמעט שחכתי
ממנה.
לו היתה לי החרב,
איתה הייתי ניצב מול העצב שעדיין מזכיר לי גופה הזר
אולי הייתי דוקר אותה בלבה, אולם נתבקשתי לכתוב שירים.

ועכשיו,
עוד מופיע חיוך של ילדה מכוערת
מחכה לתשובה כן חולמת על רגע, ואני מפלל לאותה החרב.
אני לא אוהב אותך,
אומר וחש בדברים מתערבבים בצבעיו החזקים של הזכרון

תמונות אחרונות שנצורות במוחי, מנין הכח לתת את צבעם במילים?
(אני שואל לרקע קולן של מחיאות הכפיים)