... לא זוכר אם בחורף זה קרה או בקיץ.
... לא יודע באיזו שנה ואיזו שעה.
כי במקום ההוא שהייתי וטיילתי והייתי עצמי אין זמן, אך הוא נע
במהירות אדירה.
שם הכל יפה ושמח. וגם כשעצוב שם זה עצב יפה ומשונה, כזה שבא
לצחוק ממנו.
אני תמיד לבד שם, אך יש שם כל כך הרבה אנשים שלפעמים אי אפשר
לספור, אפילו את חלקם הקטן ביותר.
השמש שם תמיד זורחת אך אינה קיימת. לפעמים רואים שם את הירח
שמחזיר את אורו של הלא קיים.
השמיים תמיד כחולים שם בצבעים שונים; הם מראים את העתיד, ההווה
והעבר שבעצם לא נקבע שם מראש.
בעצם דבר לא נקבע שם מראש, ולפעמים אני מצליח לבקש משהו טוב
וזה יקרה, משהו רע וייחשב כטוב ו...


... בעצם, למה אני מתאר לכם את המקום? - אתם יכולים לראת
בעצמכם. כשאתם הולכים לישון אתם גם רואים אותו. יפה כל כך,
תמים כל כך, ולפעמים מפחיד עד כדי כך שבא לצחוק או לבכות.

אז פעם כשהייתי שם ראיתי את האור הרחוק והקרב אלי. הוא כיסה את
השמיים בצורה עדינה, ליטף אותם ורק אז המשיך להתקרב.
אחרי שהיה כבר קרוב הוא התכופף אליי ואמר:
"זכור לך. האמת היא רק השקר של הזמן. השקר הוא רק הפחד מהאמת.
והפחד הוא אשליה."

ואז הוא נעלם...  לתמיד.
עוד קראתי לו לפעמים אחרי הלילה ההוא, אך הוא לא בא יותר.
ורק פעם בכמה זמן שמעתי את קולו של האור, שאמר: שקר הוא רק
פחד. פחד הוא רק אשליה.

"אז מה, אני בעצם אשליה?", שאלתי את עצמי.
מה? אני רק אשלייה... ?