בעיר אחת שכולנו מכירים טוב-טוב , החלה לפני מספר שנים הבנייה
של "הדבר הבא" . הדבר הבא היה בעצם סתם עוד בניין קומות אבל
יותר נכון לומר גורד שחקים חדש לארץ ישראל. על העיצוב של
הבניין עבדו הרבה מאד אנשים ועל הבנייה שלו עבדו אפילו יותר,
וזאת למען תיווצר בסופו של דבר יצירת מופת ייצוגית תוצרת כחול
לבן שיוכלו הישראלים הגאים להרים עיניהם גבוה למעלה ולומר
לעצמם "סחטיין".
והנה מכבר נגמרה הבנייה עמוסת הברדק והגורד השחקים הזה נהפך
לדבר הכי גבוה יפה ומושקע בארץ ישראל הקטנה שלנו.



סיפורנו מתחיל לפני זמן מה לאחר שהבניין עבר את כל טקסי
החניכה,פרסום, הערכה ומיון הנדרשים ומתמקד בעצם באדם הכי עסוק
על הבניין הזה.
הוא עבד על הבניין הזה כל יום 10 שעות. והם קראו לו אורן
המבריק...למה מבריק? כי זאת הייתה העבודה שלו, להבריק חלונות.
הוא היה שם בגלל שראש העיר  שהיה כל כך גאה בבניין וממראהו
החיצוני עטוף החלונות השקופים למחצה החליט "שזהו פלא
ארכיטקטוני מדהים שיש לשמרו בכל מחיר נקי, מבריק ומצוחצח..."
אז הוא השיג את אורן...המבריק.
שיגרת יומו של אורן הייתה פשוטה למדי אך באותה מידה מעייפת, כל
יום הוא היה מגיע לעבודה, אומר שלום לשומר האנטיפת שישב בכניסה
וזה אף פעם אפילו לא היה מהנהן לכיוונו בחזרה. משם הוא תמיד
פנה אל ארון הכלים שלו והיה לוקח את הדלי, נוזל הניקוי ומברשת
החלונות נכנס למעלית ולוחץ "קומה שבעים" ומחכה. קומת הגג תמיד
ציפתה לבואו של אורן במשב רוח קריר ונעים של לפני זריחה. אורן
תמיד נכנס למעלית הניקוי שלו וירד על צידו של הבניין ל עוד יום
עבודה נוסף .
הוא ידע שבקומה 67 גרה זקנה שיש לה פחד גבהים ומנסים לגמול
אותה , הוא ידע  שבקומה 53 גרה חולת אסטמה קשה שרצו שתנסה
לנשום אוויר צח יותר, והוא ידע שבקומה 65 גרה איזו משפחה שהבעל
בוגד באישתו על ימין ועל שמאל. והוא ידע, שבכל קומה של הבניין
הנקי והמצוחצח הזה יש טיפה של מרירות מוסתרת בניצוץ של הברקה.
הרי לא סתם קראו לו אורן המבריק.
וככה עברו עליו הימים בשגרה מלאת סבון מקציף וטיפות של
מרירות...
הוא ידע כל כך הרבה, ולאף אחד לא היה אכפת... כי הרי צריך
לשמור על הבניין כמה שיותר נקי והיות והיה רק אותו הוא השתדל
לעשות את הטוב ביותר, ודיבר כמה שפחות.  
אני משערת ששבוע שעבר ארע המקרה המזעזע ההוא נדמה לי...או
שהזמן  פשוט לא עובר.
אורן הגיע למעלית שלו וירד לעבוד באזור קומה 40 שם הוא שמע
צרחות איומות מאחד הבתים. כשהוא הציץ מבעד לחלון עמוס הסבון
וראה שלושה גברים מגודלים  אוחזים בבחורה, הוא ראה הכל...את כל
מה שהם עשו לה, ואיך בסוף הם רצחו אותה בדם קר. אבל הוא התעלם,
זאת לא הייתה  העבודה שלו להתערב במרירותם של אחרים...רק לנקות
חלונות. וחוצמזה הייתה  לו עוד מלא עבודה והעיקר שיבריק.
כשסיים אורן את המשמרת המעייפת מהרגיל ירד באדישות יתרה ללובי
של הבניין, והוא הבחין כי השומר האנטיפת קצת לחוץ מהרגיל והמון
כוחות של משטרה ומגן דויד אדום היו פזורים באזור, היה ממש
בלגאן. המשטרה שאלה את השכנים ואת האנשים ברחוב את מי ראו, אבל
אף אחד לא ידע. הם באמת שניסו לעזור אבל כשממציאים לך בפנים זה
לא משהו, במיוחד כשאתה בלחץ. ואורן? הוא בא רק להבריק את
החלונות ובכלל לא שאלו אותו לפרטים כי כנראה בגלל שהוא היה
מפוצץ סבון למשטרה לא היה כוח...הם היו עסוקים מדי בלהראות
עסוקים ולהתווכח עם האנשים שחשבו שהם ראו אבל לא ראו. בשקט
יחסי התהלך לו אורן מחוץ לבניין הארכיטקטוני להדהים ומבריק
למדי,  ובהה מעט בהמולה שהתרחשה מסביב, כשהסתכל למעלה הציפה
אותו התחושה הנפלאה שאת הטוב ביותר הוא עשה להיום והתחיל
להתרחק מהמקום בראש מורם וחיוך רחב. הוא הריץ במוחו שוב את
תמונת הבניין המנצנץ באור השקיעה האדמדמה וגווני הכתום שעטפו
בחמימות את הכל  ומה שעשה אותו הכי מבסוט זאת העובדה שלא נשארה
אפילו טיפת דם אחת כל החלונות היפים ושקופים למחצה שלו, כי הרי
לא סתם קראו לו אורן המבריק.