השעון הביט בי, מתחנן לעוד פעימה, רגלו הקצרה מזדחלת בצליעה אל
עבר השעה החמישית. שמש-פג של שחרית הציץ לעברי, נזהר ומליט את
סומק פניו בתכול השמיים. העזתי את מבטי אל השעון שעל הקיר.
מחוגיו היתוו חריצים על-גבי גבינת הזמן - כמו מתכננים כיצד
לחלק ביניהם את שלל היום בבואם להינעץ בכל שעה בתורה.
השמש הניף עפעף אחד, מביט בפלא הקטנטן הנח בעריסה. התינוקת שלי
נבהלה לעומת האור הרם ופיה נפער בבכי. ניגשתי לעריסה ונשאתיה
אל זרועותיי, מהמהם ומרגיע, מייחל שתחזור לישון. היא לא אשמה
שהמוזה תוקפת את אבא שלה בשעות ההפקר שבין חטאי השקיעה לטהרת
הזריחה.
התינוקת לא השתכנעה מהימהומיי. בכיה הלך וגבה ואצבעותיה
הזעירות שעוד לא למדו להתכנס לאגרופים היכו בחזי. הבחנתי כי
פיה נפער אל עבר פיטמתי הריקה. ידיי התרפו והניחו לשפתיה
להילפת. כאב הצביטה שצף בי, אך לא היה בי כוח להרחיק את הגוף
הקטן, הרעב.
אחרי כמה דקות היא הבינה שהיא בעצם שותה נטול. היא התנתקה
ממני, שלחה מבט מלא חימה לעבר החמה, ועיניה שבו ונעצמו. הקטנה
שלי מצאה מפלט בשינה. לא האשמתי אותה. לו יכולתי גם אני להפסיק
ולגרד את פצעי היצירה ולהתכנס במנוחה מטשטשת הייתי עושה זאת.
בינתיים, ניסיתי לבחון מי לצדי: שליח מניף על כתפו שק עיתונים,
פועל גורר פח אשפה אל סף הכביש, נהג מונית נוחר לפני ההגה,
הומלס שיכור יושב על ספסל תחנת האוטובוס ומגהק.
זו אחוותי, זו שעתי,
זו אהבתי, זו חרפתי.