היא דיברה הרבה, ניסיתי גם להקשיב לה, אבל הלכתי לאיבוד, היה
משהו בקול שלה, שהעדפתי להקשיב לו, יותר מאשר לתוכן שלו, כמו
איזה שיר לועזי, שאין לך מושג מה המילים ואולי טוב שכך ואתה
שומע אותו בגלל הלחן והצורה שבה הוא מושר (בתקווה שיש כזו מילה
בעברית)
לא הכרתי אותה הרבה זמן, אולי כמה ימים, אולי כמה עשרות שעות,
אבל הרגשתי כאילו שאני והיא מכירים מעצם הבריאה שלנו, לפעמים
בשיחות שלנו כאבה לי הרגל.
נועה אמרה לי הרבה פעמים שאני לא מרוכז, שאני לא ממש מצליח
להבין אותה, מעולם לא התיימרתי להבין אותה, אני אף פעם לא
מצליח להגיע לשלב שבו אני באמת מנהל איתה שיחה, כאילו, אני מדי
פעם זורק לאוויר משפטים, חצאי משפטים, הברות ומילמולים, אבל זה
מעולם לא היה יותר מדי, מעולם לא היה לזה קשר אמיתי לשיחה.
והיא מדברת הרבה, המון, אבל היא לא מפטפטת, לדברים שלה יש
מנגינה של אדם שבטוח בדרכו, יודע מה הוא עושה, מציג לי אג'נדה
תיאולוגית מלאה ורחבה, אם רק הייתי יכול לקלוט אותה. אבל אני
עדיין בעד שהיא תדבר, הייתי מוכן להקשיב לה, עד לרגע האחרון של
חיי.
אחרי שבוע היא זרקה אותי, טענה שהיא לא יכולה לנהל איתי שיחה.
עכשיו אני מנסה להיזכר בה, לא כ"כ מצליח לי, המנגינה עוברת לי
בראש, אבל לא נשאר לי ולו רעיון אחד ממה שהיא אמרה ואין לי
מושג איך לשמור על הזיכרון שלה אצלי בראש.
---------------------
ושוב, כרגיל, תודה לזיו בן אהרון. |
