בדיחרוז

לאדם אחד בשם אדרת,
גדלה במעיים תולעת מפוארת.

כל-מה שניסה המסכן לאכול,
מיהרה התולעת המלעונה לזלול.

כך האדם הזה האומלל,
אוכל ואוכל-ויורד במשקל.

רופאים שבדקו נדהמו באמת,
התרופות עזרו-כמו חוקן למת.

הוא שתה חומצה, גם נפט לא עזר,
אדון אדרת, הולך ונגמר.

תולעת גדלה, כמו דלעת מתפתחת,
מסרבת לצאת מהפה או התחת.

אדון אדרת מאד מיואש,
הוא אינו מלקק כאן דבש.

במר ייאושו פנה בדחיל,
לאחד איש-רופא-אליל.

רב-המג, בדק ובדק
וכך בקול נחרץ פסק.

מחר בבוקר, בוא לכאן בבקשה,
הבא אתך וופל וביצה קשה.

מר אדרת אשר החליט,
לבצע בדיוק מה שהרופא יגיד.

מגיע מדדה כושל ונופל,
עם ביצה קשה וגם עם וופל.

לפקודה, הוריד האיש מכנסיו,
פשק רגליו, הרים אחוריו.

הביצה הקשה נדחפה אל החור,
והוופל היה השני בתור.

לך מר אדרת, הביתה עכשיו.
מחר נחזור-על אותו המצב.

וכך במשך עשרה ימים,
ביצה עם וופל לישבן נכנסים.

ביום האחד-עשר, פוסק המג.
מחר נעשה דבר מיוחד.

וכך אמר הרופא לאיש,
מחר תגיע עם ביצה ופטיש.

חלש ואומלל, במר ייאושו
במקום וופל הביא פטישו.

המסכן הזה, שבור ושפוף,
לפני הרופא, עירום וכפוף.

הביצה נכנסה לחור של האיש
והרופא האמיץ אוחז בפטיש.

ממתינים במתח, דקה, דקותיים
והנה זה פלא-מתוך האחוריים.

יוצאת התולעת במבע מאוכזב,
מה עם הוופל? מה קורה עכשיו?

ואז הרופא-מבלי לחשוש,
מוריד ת'פטיש-לתולעת בראש.