מזמן אבדה לה הייחוד שבחיי אלמוות - אותה נצחיות אשר כה היטיבה
להכיר, כעת התנפצה לה בפנים בתרועות חצוצרת השלמות.
לילי אהבה ללכת לים.  לראות כוכבים, להביט כך סתם לשמיים,
לפעמים, לעת ערב, הייתה יורדת מטה, אל החוף, מנגנת לה במפוחית
שירי עצבות יפהפיים, אחר הייתה בוכה חרישית, מנגבת דמעותיה,
ורוחצת בים, קפואה, צפודה ומאושרת.
לעיתים, מיהרו חבריה לספר לכל, כי היא שבורה ובודדה, וכי רוחה
הפכפכה יתר על המידה אשר קיבלו לעצמם, אותו חיזיון תעתועים,
אותה צעדה לילית בחושך, בקור, אותם מנגינות מלודיות ועדינות
העלו את מורת רוחם של תושבי האזור, עד כי לילי נאלצה להנמיך את
מינון אותן 'בריחות', ובשעות הערב של ימי החול, גמרה אומר
בנפשה לא לשוב לאותם סלעים מחודדים שעל החוף, אלא, שם בבית, על
יד האח הבוערת, מאזינה לשלהבת, נתכנסה בעצמה, נסתגרה ולעולם לא
העזה לצאת עד יום מותה האלמוני. ידידים מעטים היו לה - ללילי,
ניתן לסופרם על יד אחת, אך אם זאת, ידעו לגשת, ולנחם כשהיה בכך
צורך, אולם לילי, אשר ראתה כי רובם המוחץ של האנשים רואה בה
איום על סדר חייו הקרתני, החליטה כי גם הם, חבריה היחידים,
שותפים לדבר עברה, ודינם כדין השאר - בודדים אל מחוץ לבועתה
החוצצת.
היו זמנים, כאשר נראה היה כי אבד לה עניין בחייה, יושבת הייתה
על הכורסא הנינוחה, מביטה ומספרת סיפורים, שולה את בובות
הילדות אל מחוץ לארון, מפזרת האבק מעליהם, מחדירה בהם רוח
חיים, אחר הייתה משיבה אותם בשורה - התנין, על יד הג'ירף,
הדובון הסגלגל, וחד הקרן שקנתה לה אמה ליום הולדתה הראשון, הוא
היה נפלא בעיניה, נשגב מכל האחרים, וחיבתה הייתה במלואה לאותו
יצור אגדי. לזמנים הייתה מושיבה אותו על כס מיוחד, ומדמיינת כי
מנהל הוא ממלכה, 'אוטופיה', נהגה לומר לעצמה, וכאשר שיבחה את
ארגון שלטונו, ידעה להעניק לו את מירב המחמאות אשר שליט יכול
לקבל. בקולה החינני והמתוק הייתה מזילה דמעותיה ובוכה על
שנגמרו עידנים נפלאים - קסומים, ועתה נותרה לבדה, עלומה ושקטה,
עצבות חמקנית, מתבדלת, רוצה כי יעזבנה לנפשה, שקועה בעולמה הצר
והבודד.
כאשר ניתז הגשם בעוצמה על חלונות הזכוכית, דבר אשר הפחיד מאוד
את לילי ובובותיה וגרם לא פעם לקריאות פחד ומורא, ידעה לילי כי
רק דבר אחד יפטור הבעיה, ותוך רגעים מספר, חזרה מחדר השינה,
ושמיכת שתי וערב, עשוית צמר רך ומלא, באמתחתה. אחר, הייתה
מסדרת הבובות אל מתחת לשולחן, ופורסת מעליהם את השמיכה, כך
שיוצרת הייתה, מעין בית, אשר תקרתו עץ, וקירותיו - צמר חמים
ומגן, בעשותה זאת, ידעה לילי, כי זהו הפתרון היחידי לצרה
החורפית.
חד הקרן חייך, ועמו שכניו המרוצים, לילי נתכנסה עמם, וחיבקה,
וחיבקה, עד אשר אחרונת הטיפות נספגה באדמה הבוצית, כך ידעה
לילי, כי הקשת בענן הנה ומבצבצת, ובלוקחה את חד הקרן וחבריו
בזרועותיה, ובהביאם אל מחוץ למפתן הדלת, השיגה בכך את השלמות
אליה שאפה, ואותם צבעי קשת ערפיליים, ניגנו לה שירי אידיליה של
שחר ילדותה, כה אהבה אותו מראה, עד אשר ההוא, הפך לה לנוהג.
מראה לא הייתה לה ללילי, צורתה החיצונית הייתה לה לזיכרון
מתוק.  לימים הייתה מספרת לחד הקרן, ולשאר הבובות, איך פעם,
בימים רחוקים משיכלו לדמיין, הייתה היפה שבנשים, קרן אורה
כשמש, ועיניה התכול היה לחוסה ומגן מן הרע. שערה, אשר שועט היה
כנהר משי חזק ואימתני, וזוג לחיי הסומק, אשר כה הרהיבו לחמם
ליבם של אנשים בימי מרירותם, אכן הייתה יפה, ויופייה נשכח בצל
הימים, נשכח ולא שב עוד להדרתו ועוצמתו, ועל כך, נצבט ליבה של
לילי, ולב בובותיה נפל למכביר בחושבם אותה לגבירה מושלמת,
אלוהיי עולם הפרטי, קרן האור בחורף המסרב להיגמר גם כאשר הגיע
לקצו.
היו אלה ימי קיץ קרירים, ובריאותה של לילי החלה רופפת עד מאוד,
בובותיה, ניסו להעניק לה החברה שלה הייתה זקוקה על מנת להחלים,
אך כנראה, חברתם לא היה בה די, תוך ימים מספר, דבקה למיטתה,
ושיעולה, כה פראי וחזק היה, עד כי לא פעם הבריח הדוב הסגלגל מן
החדר מחשש כי הבלתי נמנע, הנה והחל.
לבסוף, כאשר תשו כוחותיה, בשעת בוקר מוקדמת, נתעוררו הבובות אל
הבלתי נמנע, גופתה, כחולה וחסרת רוח חיים, מצויה פרקדן על מיטת
העץ, מכורבלת בעצמה, עוטפת שמיכתה - ועיניה, הכה יפות, כה
טובות, נעצמו ואורם כבה.
חד הקרן ניגש בצעדיו האציליים, האביריים, ליטף שערב, ונשיקה
שכולה טוהר וחמלה, נישק מצחה, באומרו, בשם כל האלים - היה
שלום, אהובה - יקרה.