ברדיו ניגן השיר "חום יולי-אוגוסט" אולם רובו נבלע בנביחותיו
הרועמות של האגזוז. "חייבים להחליף אותו !" גערתי שוב בעצמי
והתלבטתי אם התכוונתי לשיר או לאגזוז. סגרתי את כל חלונות
האלפא וניסיתי לעקוב אחר המילים. תוך מספר שניות החל גופי
להישטף בזיעת חום יולי-אוגוסט טורדנית אולם מצאתי נחמה בכך
שהסאונה הזו עוד תפטור אותי מהצטננות הקיץ המוזרה שחטפתי. 5
דקות של הזעה מסיבית ועצרתי ברמזור, ניצלתי את ההזדמנות, פתחתי
את החלונות וקינחתי בתרועה את האף - ריח חריף של גז היכה בי
"לעזאזל הגרוטאה הזו " צעקתי ומשכתי את תשומת ליבו של הנהג
ברכב שלצדי, המשכתי לדבר בטבעיות אל הרדיו כאילו אני מנהל איזו
שיחה רגילה בדיבורית.האור התחלף לירוק והזנקתי את האלפא אל
הכביש המהיר, כביש תל אביב - 'איפשהוא'. סחטתי את הגז עד תום
ולאחר דקות ארוכות של סירובים מקרטעים התייצבה לה האלפא על 100
קמ"ש, משאירה אחריה שובל שחור של נאקות מפויחות.
על הכביש בין תל אביב לאיפשהוא התנגן לו ברדיו השיר "גבר הולך
לאיבוד" שניסה לשווא להשתלב ברעש הרקע הטורדני.
על הכביש בין תל אביב לאיפשהוא בלמתי ובלמתי, האלפא, שלא
הייתה רגילה לריגושים שכאלה הגיבה ברעשי נפיצה וחריקה עזים, אך
למרות שהתאמצה עדיין התקרבה במהירות אל אחורי המשאית, שבלמה אף
היא בחוזקה ובלבד שלא תפגע בזה שלפניה שהספיק לעצור ברגע
האחרון ולא לפגוע בכלבה העיוורת שירדה לה באובדניות אל תוך
הכביש.
הכביש בין תל אביב לשומקום נראה עתה ריק מהרגיל, ניתן לדייק
ולומר שהוא ריק לגמרי ממש! כאילו עשיתי קפיצת-זמן ליום כיפור
או שסתם איזה עיראקי רחוק מנסה להיפטר ממלאי הסקאדים שלו ולא
סיפרו לי על כך, גם ברדיו הפסיק השיר "גבר הולך לאיבוד"
ובמקומו השמיעו שקט מקסים.
התענגתי על המחשבה שאם אני כה נהנה משקט שכזה ,כנראה
שהאגזוז נדם לו לגמרי מאיזו סיבה !!.
המשכתי לשייט עם האלפא במהירות לא ברורה אל כיוון מה שנראה
כשקיעה מטריפה, ממש לא משהו שראיתי פעם, גם לא בגלויות הכי
דביקות. והשקט המופלא הזה.אפילו רעש האספלט לא נשמע, רק שקט
מושלם ששלט בכל ביד רמה. וההרגשה מדהימה - ממש לגעת בשמיים.
ניסיתי להתנער מההרגשה הסוחפת הזו על מנת לנסות להסביר
לעצמי את פשר המציאות המוזרה הזו שנקלעתי אליה, אולם משהו בי
אמר לי לחסוך לעצמי את המאמץ ולהמשיך לנסוע אל השמש המופלאה
והנעימה הזו שבאופק, נראה לא רק שאינה שוקעת אלא הולכת ונהיית
גדולה ונעימה יותר עם הזמן.
הרגשתי שמשהו מאוד מוזר קורה בשולי הכביש וניסיתי לפענח
מהו. לאחר זמן מה של בליל צורות וצבעים לא הגיוני שנחו להם
בשוליים, אני מזהה בברור חבורת ילדים המקיפים איזה עץ ברוש
גבוה ו.סוקלים אותו באבנים. אני מרכז עוד את מבטי ומבחין בכדור
שתקוע לו אי-שם בצמרת. עיני נודדות חזרה מטה ואז אני רואה
אותו, גם הוא, כמו כל הילדים מסביב, יורה אבנים תועות לכיוון
הכדור. גם הוא, כמו כולם, רוצה להיות זה שיחלץ הכדור. נעצתי
שוב עיניים מזהות בילד..אין כל ספק - הילד הזה הוא אני !.
הכדור היה שייך לאמיר, מלך הכיתה דאז, מה שמשך סביבו מחלצים
כה רבים.
בהיתי שוב בילד, כלומר בעצמי - חסר ביטחון עצמי, חסר חברים,
קרבן מוצלח של בדיחות והשפלות פומביות והנה אני מניף יד מדויקת
לאחור ומשחרר זריקה מדויקת שמכה בכדור ומשחררת אותו לידיו של
אמיר, "זהו !, אולי סוף-סוף אני יוצא מהבועה האומללה שלי" הילד
חושב ולרגע קצר אחד מרגיש אושר מהו !, שכן ילד אחר מכריז בקול
"אני צלפתי בו", כשהוא מצביע על הכדור, וגנב את התהילה.
חסר שליטה לחלוטין, כלוא בסחרחורת ומערבולת חושים חריפה.אך
אוהב את זה !, אני ממשיך בשיוט האפוקליפטי ישר על הכביש, שהוא
לא ממש כביש, וגם האלפא היא לא אותה אלפא. עננים בצבע לא מוכר
נחים להם בשוליים ומבניהם אני מבחין בעץ נוסף..ואני מאחוריו !
- .כן!, אני זוכר את היום הזה - זה היום בו התחלתי לגמגם !. זה
היה בשנתי הראשונה בפנימייה, אני מציץ מאחורי העץ ומביט בילדים
האחרים מהכיתה ,שעבורם הייתי לא יותר מדחליל אילם. כולם יושבים
עם הבנות מהכיתה השנייה ומנהלים איזו שיחה ערה. לאחר דקות
ארוכות של היסוסים אני יוצא ומתקרב ברגליים קרות אל החבורה,
מתפלל שאוכל לתפוס איזה מקום סמוי בקרב ה-'לא מקובלים' האחרים.
מטרים ספורים לפני כיבוש היעד והתגנבות היחידים שלי נקטעה,
"דניאלה !, באת לומר סוף סוף שלום לחברות שלך !" אמר יואל,
המשפיל התורן והילד שהייתי רוצח בלי להניד עפעף, ברצינות
תהומית הוא הסביר לכולם שאני בעצם בחורה עם פין שעונה לשם דני.
אכן, עם קול של ילדה שהיה לי עד ההתחלפות המאוחרת לא היה לי
סיכוי לצאת מתדמית הדחוי חברתית. קפוא על מקומי ניסיתי להחליט
אם להישאר או ללכת ואז מישהו שאל אם כבר קיבלתי ווסת, לא הבנתי
על מה הוא מדבר אבל נראה שזה הצחיק את כולם, את כולם חוץ ממנה.
- היחידה שלא נסחפה בלהט הלגלוג אלא רק הביטה בי בעיניים
גדולות מלאות חמלה, ברחתי משם בריצה ותחושת עצבות כבדה החלה
מכרסמת בתוכי.
אסטלה, קראו לה. אהבתי אותה אהבה אילמת ורחוקה, וקיוויתי
שהיא מרגישה קצת ממה שאני מרגיש כלפיה. שנה שלמה השתעשעתי
בדמיונות שווא נעימים אודותיה עד אותו היום בו קראה לי, סיפרה
לי שהיא אוהבת אותי ונשקה לי ארוכות - זה היום בו הפסקתי לגמגם
!. לא ראיתי אותה יותר אחרי אותו יום - הוריה נסעו עמה חזרה
לספרד, כך התברר לי מאוחר יותר.
האור הגדול ממול הולך ומתקרב ואני מנסה בשארית השפיות שעוד
נותרה בי לנסות ולמצוא מפלט מהסיטואציה המופלאה עד כדי אימה
הזו. אני תוהה לפרקים מה נגמר בסיומה של אותה בלימה מטורפת
אולם ההסבר היחיד למצב שאני מסוגל לספק לעצמי הוא העובדה
שכנראה נחשפתי זמן רב מידי לגזים רעילים מהאגזוז המעוך ואני
כנראה שוכב כפות איפה שהוא קרבן להזיה הפסיכוטית הזו.
"אני לא מאמין ! - הנה יענקל !" צרחתי בהתלהבות אך לא
שמעתי כלום, הוא עמד לו בצד וחייך חיוך חם ומתנצל משהו, כאילו
רוצה לומר "אני ממש לא יכול לעזור לך !" או אולי "אתה בדרך
הנכונה , איני צריך לעזור לך !".
יענקל עבר לגור בדירה שמתחתינו בתקופה שהייתי עסוק כל כולי
במבחני הבגרות, השכנים ריכלו רבות על הזקן הערירי והמסתגר -
סיפרו שהוא היה ממנהיגי גטו וורשה ואיבד את כל משפחתו בשואה.
מידי פעם התכנסו בביתו חבריו מהגטו שהחליטו לתמוך זה בזה
בעתות זקנתם. הם העריצו את יענקל על האופטימיות הזורחת ממנו
ולפעמים, כך טען בפניי, בצורה תלותית מדיי.
הוא היה החבר היחיד, הראשון (והאחרון.) שהיה לי, וכל זאת
למרות פער הדורות בינינו (ואולי בגללו !) - נפגשתי אתו לראשונה
בדרכי חזרה הביתה מאיזו בחינת מגן בתנ"ך, ראיתי אותו גורר
אחריו עגלת מתכת קטנה ועמוסה כליל במצרכים שקנה בשוק, ניגשתי
אליו, הצגתי את עצמי, הצעתי לו עזרה והנחתי את אבן הפינה
לתחילתה של ידידות מופלאה. ידידות של שנתיים שבנתה אותי למה
שאני היום, ולא על היסודות הרעועים של הילד האומלל עליהם
נתמכתי עד אז.
החברות בינינו נקטעה בצורה טראגית כאשר אחרי 4 ימי היעדרות
מביתו, נמצא יענקל מת במכוניתו, ניתן היה בנקל לראות שהוא שלח
יד בנפשו, אבל בצורה אירונית להכעיס - הוא חיבר צינור גומי
מהאגזוז אל תוך מכוניתו. חבריו השבורים והזועמים לא ניאותו
להגיע להלוויה, למרות שכשהגעתי אל קברו ביום ה30- למותו פגשתי
שם שני אנשים שבורים, אלה היו שניים מחבריו שלא הבינו איך יכל
להשתמש בשיטה הנאצית הזו כדי לשים קץ לחייו...
ועכשיו אני פוגש בו שוב, מה שמאמת את חששותי הגרועים ביותר
לגבי המהות של המציאות המוטרפת הזו, אולם כאילו מעל לכל החששות
אני מרגיש צורך עז לתקשר איתו ולברר איתו את סימני השאלה הרבים
שהשאיר בלכתו. אולם הוא הולך ונעלם ואני נשאר לבד עם העובדות
המרות, לבד וללא חיים אולם גם ללא פחד, כאילו הפחד הוא בר-חלוף
כמו החיים עצמם.
אני ממשיך להיסחף אל ליבו של הקליידוסקופ המרהיב הזה,
מתפלל שהסיוט הזה לא יסתיים לעולם, ממול כדור האור הולך וגדל -
הוא שואב אותי אליו ואני זורם בהנאה אל תוכו ממש כזרעון נלהב
בפוגשו בביצית . משתכשך בשולי זוהרה של השמש המופלאה אני מכין
עצמי להיבלע בה, עוד שניות ספורות וזה הולך לקרות, אבל זה לא
קורה !, משהו אחר קורה - רעד חד וחזק תוקף אותי ואני מתחיל
להרגיש מה שלא ציפיתי להרגיש לעולם עוד- כאב !, כמעט ואני חוזר
אל זיו הכדור כשמכת חשמל נוספת מוציאה אותי לגמרי מהג'ונגל
השמימי הזה אל תוך חדר אפרורי, עמום לעייפה במכשירים וצינורות.
חיוכים של הצלחה וסיפוק מתפזרים על פניהם של האנשים בעלי
החלוקים הירוקים המקיפים אותי ואילו אני רוצה להתחנן בפניהם
שרק יחזירו אותי למקום המופלא בו הייתי.
ועכשיו, שנה אחרי, אני פה - שוכב על הגב, בוהה בתקרה ומספר
לעצמי את הספור הזה בפעם המי יודע כמה, כעת אני שוב בוחן את
הפלורוסנטים אולם לפעמים כשמשכיבים אותי על הצד אני בוחן דברים
אחרים - את הנוף הנשקף מבין שלבי התריסים, את הצמחים הגדלים
באדניות.ואם משחק לי מזלי אז גם את אחותו היפהפייה של יובל
ששוכב איתי בחדר - גם הוא, כמוני, משותק כליל מכף רגל ועד ראש
- מה שאתם מכנים 'צמח'.
מה כבר אני יכול להגיד לכם ? - סעו בזהירות! . |
